דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
לך-לך שיחה לפרשת לך לך מרן הרב שאול ישראלי זצ"ל

שיחה לפרשת לך לך - מרן הרב שאול ישראלי זצ"ל

 

בפרשת לך לך, מופיעה באופק יחד עם הדמות המרכזית שבה - אברהם אבינו, גם תכנית אלקית חדשה להקמת הברית בין באי עולם לבין קונם.

רחב היה האפיק בראשיתו והנה דומה שהוא הולך וצר, הולך ומצטמצם. בצלם אלקים ברא את האדם, את כל האדם. האדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה הוא אבי המין האנושי כולו. אין מקום למשפחות מיוחסות יותר ואין עמים נעלים או ירודים יותר מתחילת ברייתם. יתר על כן - אין בכלל חלוקה לעמים, כל הארץ כולה שפה אחת, משפחה אחת. ואדם, כיציר כפיו של הבורא, כגולת הכותרת של הבריאה, באורח טבעי קרוב לבורא. ואכן אלקים מועיד לו את הטוב שבמקומות ומדריך אותו ומכוונו.

אולם כל פרשת בראשית מספרת לנו על כשלון התכנית הראשונית. עשרה דורות מאדם ועד נח, וכולם היו מכעיסים ובאים. והקב"ה מתאנח, כביכול: "לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר". והנה בא המבול. הכל נמחה ועולם חדש בא במקום הישן. עולם חדש. אולם התכנית עדיין אותה תכנית היא. עדיין אין חלוקה במין האנושי, עדיין כולם משפחה אחת, שפה אחת ודברים אחדים. והברית אשר ה' כורת עם נח, עם כל צאצאיו היא כרותה: "ויאמר אלקים אל נח ואל בניו אתו לאמר ואני הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם". שוב חוזר הנסיון להקים אנושות כללית מאוחדת, המכירה בבורא עולם ובאה אתו בברית. ושוב עוברים עשרה דורות, והנה מתברר שגם נסיון זה לא הצליח. באה מרידה באלקים שסופה פירוד ופיצול של המין האנושי.

עד שבא אברהם ואתו בא שינוי רדיקלי של כל התכנית. "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". הצו האלקי בו אנו פותחים את הפרשה כבר מסמן את המפנה המוחלט. בעוד אשר ראשית צעדיו של אברהם מאז הגיע להכרה בבורא עולם היתה להודיע עליו לכל האדם, ובעוד הוא נראה להיות מצליח במידה מסויימת, ואברהם אבינו מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים, בא הצו העליון ומעמיד אותו על מגמה אחרת: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", נתק את הקשרים עם העולם הגדול, נתק עצמך מהחברה בתוכה גודלת, אותם אתה מכיר ואשר אותך אף הם מכירים ולך לך אל ארץ חדשה, אל בין עמים זרים אשר לא תדע אותם ואשר לא יודעים אותך ואשר המגע בינך לביניהם יהיה על כן קטן ביותר, והחל עם חדש, עם אשר לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב, עם אשר גורלו מיוחד, דרכו מיוחדת ואופיו ותכונותיו שונים, ואשר בתור שכזה יקיים לבדו את ברית האדם עם אלקים.

ואברהם עוד איננו תופס במלואו את משמעות התמורה, וכשהוא בא למלא עתה הצווי האלקי עודנו לוקח עמו את לוט בן אחיו ואת הנפש אשר עשו בחרן, גם אותם הוא רוצה לשתף בתכנית יצירתו של העם החדש. אולם הם אינם מחזיקים מעמד בתנאים החדשים. משום זה אין זכר מכאן ואילך לנפש אשר עשו, ולוט אף הוא נפרד בסופו של דבר מעל אברהם. משמע שרק בשכבה העליונה נקלטה תורתו של אברהם בלבות אלה, והנה הוסר הלוט והורדה המסכה, והם נעלמו ונטמעו בתוך הסביבה הספוגה אלילות ורוח טומאה.

ורק אז מתגלה ה' אל אברהם מחדש ומבטיח לו את הזרע ואת הארץ, ורק אז נכרתת עמו הברית הכפולה, ברית בין הבתרים וברית המילה, אשר שתיהן כאחת מעמיקות את התהום שבין זרע אברהם לעמים האחרים.

אולם מה מפליא הדבר: דוקא עם כריתת הברית המיוחדת, שתכנה להבדיל בין אברהם לעולם כולו, דוקא אז מתווספת לו הה"א על שמו - לא אברם כי אברהם, והנימוק: "כי אב המון גויים נתתיך", לא אב לגוי אחד כי אב להמון גויים, אב לעמים כולם. כי אם אמנם נשתנה הקו, המגמה לא נשתנתה, וזו לא תפסיק מלהדריך את עם אברהם, את עם אלקי אברהם, לשאוף ל"יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון".

 

"מי העיר ממזרח, צדק יקראהו לרגלו, יתן לפניו גויים ומלכים ירד - מי פעל ועשה, קרא הדורות מראש, אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא".