דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
בשלח ט"ו בשבט ופרשת בשלח ר´ ליעד ברח"ד
 

ט"ו בשבט

השבת אנו מציינים חג מאוד מיוחד, ט"ו בשבט נתפס בתודעה שלנו כחג של ארץ ישראל, וכחגו של הטבע: נוטעים נטיעות, אוכלים פירות ומשבחים את הארץ.

 

אלא שאם נתבונן בדבר נראה שהדבר בעצם מאוד תמוה, חג כזה היה מאוד מובן אם היינו מציינים בחודש ניסן, כפי שאכן תיקנו לנו חז"ל את ברכת האילנות וכפי שהתורה עצמה מגדירה את פסח כחג האביב.

 

בחודש ניסן כל הטבע מתעורר מתרדמת החורף העצים מתחילים לפרוח והציפורים מתחילות לצייץ ואז אכן נאה לומר שירה, אבל ט"ו בשבט הוא לכאורה ההיפך הגמור של זה,

ואמנם המשורר אומר: "השקדייה פורחת ושמש פז זורחת ציפורים מראש כל גג מבשרות את בא החג"- אך ישפוט נא הציבור ויראה האם הדבר המאפיין ביותר את הימים שבהם אנו נמצאים הוא "שמש פז זורחת"?- אני דווקא שמעתי בחדשות השבוע שיתכן במוצ"ש שלג... וגם האמירה שהשקדייה פורחת על דרך הלימוד נוכל לומר שמכלל הן אתה שומע לאו, הוצרך המשורר לציין שהיא פורחת כיון שרק היא מקדימה ופורחת אך כל שאר העצים עומדים בשלב זה ערומים ובושים..., ואודה על האמת שגם את הציפורים המבשרות לא כל כך הצלחתי לשמוע היום בגלל הרעש של הרוחות החזקות...

לא לחינם נהגו ישראל שאוכלים בט"ו בשבט פירות יבשים- פשוט זהו כורח המציאות שכן בתקופה זו של השנה אין שפע רב של פירות כמו בעונות אחרות, יש פירות הדר ועוד מספר פירות בודדים ותו לא.

 

וא"כ נשאלת השאלה המתבקשת מה המקום לחגוג את חגו של הטבע ואת ראש השנה לאילנות דווקא בחודש שבט שנראה הכי פחות מתאים לעניין?

יציאת מצרים

השבת אנו מציינים גם אירוע חשוב נוסף, השבת אנו חותמים באופן סופי פרק חשוב ומהותי בהיסטוריה היהודים בו אנו עוסקים מזה כחודש וחצי.

בפרשת וישב קראנו על התגלגלותו של יוסף למצרים, ובעקבותיו בפרשיות מקץ- ויגש יעקב ושאר האחים יורדים למצרים, עד שבפרשת שמות עם ישראל משתקע במצרים ומתחיל קושי הגלות והשעבוד, בפרשת וארא התחלנו לראות את הגאולה עם המכות ובשבוע שעבר בפרשת בא קראנו על סיומם של המכות והיציאה ממצרים, ובפרשתינו פרשת בשלח אנו חותמים באופן סופי את המהלך ונפרדים לצמיתות מהמצרים כמו שאומר הפסוק: "...כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תספו לראתם עוד עד עולם"!

הקשר בין יצ"מ וט"ו בשבט

הייתי רוצה לנסות להבין את מהותו של ט"ו בשבט בעזרת הפרשיות בהם אנו נמצאים כעת.

 

חז"ל הכירו בקשר שבין יציאת מצרים לבין הטבע, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במדרש המפורסם על הפסוק: "מוציא אסירים בכושרות"- חודש שכשר לצאת בו, שאחד מהחסדים שעשה ה' עמנו ביציאת מצרים הוא שהוציא אותנו- האסירים בגלות מצרים-  בחודש שאין בו קור וגשמים מצד אחד, ולא חמה יוקדת מצד שני אלא מזג אויר נעים וממוזג.

 

על המדרש הזה שמעתי פעם הסבר ממורי ורבי הרב אלישע וישליצקי, שאין הכוונה רק חודש שכשר לצאת בו במובן הטכני של המזג אויר, אלא חודש שגם הנפש כשרה לצאת בו מגלות לחרות כיון שכל הבריאה יוצאת בחודש הזה מהגלות של חודשי החורף שבהם האדם סגור וכנוס בתוך ביתו וכל העצים עומדים במערומיהם לפריחה מחודשת וממילא אין מתאים ממנו ליציאה לחירות כי החירות הפיזית הולכת יחד עם החירות הנפשית.

 

אלא שהדבר רק מעצים לנו את הקושי שהרי אם כך אין מתאים יותר להיות חגו של הטבע כחג הפסח בחודש ניסן ולא ט"ו בשבט!

 

קושי הגלות כתנאי הכנה הכרתי לחירות שאחריו

בשביל לענות על זה ננסה להבין קצת את מהותה של גלות מצרים.

 

אנחנו יודעים שגלות בבל באה עלינו בעקבות שלושת העבירות החמורות ע"ז, ג"ע וש"ד, כמו כן ידוע לנו שלגלות האחרונה יצאנו בעקבות שנאת חינם, אך מה גרם לעמ"י עוד בטרם נולד לרדת לגלות מצרים?

הגמ' בנדרים מביאה לכך מספר הסברים, אך ע"פ הפשט כולם מצויירים כעניניים פרטיים של אברהם אבינו, ואנו שיודעים שאברהם אבינו, אבי האומה הישראלית, לא היה איש פרטי וכל מעשה שלו גרם והשפיע על כל עם ישראל- צריכים לנסות להבין מה מקומה של גלות מצרים בהיסטוריה של עם ישראל.

 

הפעם הראשונה בתורה שאנו שומעים על גלות מצרים, מעוררת גם היא תמיה, הקב"ה כורת ברית עם אברהם מבטיח לו זרע רב ככוכבי השמים, מבטיח לו את ירושת הארץ- ודווקא אז באותו מעמד חגיגי ומרגש בברית בין הבתרים פתאום באופן בלתי צפוי מגיעה ההודעה הכואבת כל כך:"ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה"- זה המקום המתאים ביותר?!

 

אלא מסביר המלבי"ם שם במקום:"הודיע לו שכמו שבאיש הפרטי יעברו עליו בנעוריו כמה ייסורים ומכאובים... כן האומה אשר בחר ה' לסגולתו שם אותה תחלה בכור הברזל לצרף סיגי החומר ולזככה ולטהרה ע"י עוני ומכאובות..." (מלבי"ם בראשית ט"ו,י"ג) דהיינו גלות מצרים לא באה לעם ישראל כעונש אלא כשלב הכרחי ביצירתו והגדרתו כעם יש כאן שלב של חושך קושי ושיעבוד שהוא ההריון של עמ"י, הוא שלב ההיוצרות ההכרחי שאי אפשר לדלג עליו.

גם בטבע זה כך, זרע שנזרע לפני שהוא נובט ופורח- קודם כל הוא מרקיב, ולפני שאשה יולדת וזוכה לבנות וליצור עולם חדש- היא צריכה קודם להתמודד עם הקושי והסבל של ההריון, ולפני שהעובר יוצא לאויר העולם הוא צריך לעבור שלב של תשעה חודשים של התכנסות בתוך החושך, אך אנו יודעים שהשלב הזה הוא מכין את השלב הבא ואנו רוצים אותו ושמחים בו.

 

בט"ו בשבט, איננו מציינים את הפריחה או את הבשלת הפירות, אלא את שלב החנטה שזהו השלב הבראשיתי של הפרי שלב שבו למעשה עדיין אין ממנו כלום- אבל מי שבעל חזון, רואה ויודע שהכלום הזה בסופו של דבר יוליד פרי בשל וטוב מתוק לחיך ונאה לעיניים ואחרי תקופת ההתכנסות הקור והחושך תבוא הפריחה ויבוא אור גדול.

 

בבעלי החסידות מצאנו שהסבירו, ע"פ המחלוקת הידועה האם האדם נברא בא' בתשרי או בא' בניסן, שיוצא שראשית בריאת העולם זה או בכ"ה אלול או בכ"ה אדר, ואם נלך אחורה 40 יום קודם יצירת הולד לשלב שבו בת הקול מכרזת, אז נגיע לפני כ"ה אלול לט"ו באב שבו מזדווגים הזיווגים לקראת הפריון שבלב זה בפועל עוד אין כלום אך הוא ההכנה לקראת, ולפני כ"ה אדר לט"ו בשבט שבו מתחילים לחנוט פירות האילן של השנה הבאה (שכן כל הפירות שחנטו לפני ט"ו בשבט שייכים ע"פ ההלכה לשנה הקודמת) שגם בו עדיין אין שום דבר ממשי בפועל אבל בו גלום השורש והגרעין לפריחה שתבוא בהמשך.

 

גם באדם, לפעמים יש שלבים של קושי ועומס וטרדות וקשה לו לראות את האור והוא מרגיש שהוא יושב בחושך אם מבחינה פרטית ואם מבחינה לאומית, ומי שראייתו קיצרת טווח עשוי להתייאש, אבל מי שיש לו אמונה ובטחון בה' יודע ומבין שהכל מאת ה'- ולטובה, ובסוף דווקא מתוך הקושי תצא תשועה גדולה.

 

בפרשתינו אפשר לראות דוגמא יפה מאוד לכך, עם ישראל יוצא ממצרים ומתחיל ללכת במקום ללכת ישר לארץ ישראל מתחילים סיבובים לכיון המדבר, ניחא, אך לא די בכך, מגיעים לאיתם בקצה המדבר פתאום הענן מסתובב, אחורה פנה קדימה צעד- מתחילים לחזור לכיוון מצרים ומגיעים עד לפי החירות (רש"י: פיתום, ונקרא כך כי שם יצאו לחירות)- רגע אחד מה קורה כאן מתקדמים קדימה או נסוגים לאחור? אפילו פרעה מלך מצרים רואה את זה ומרוצה "ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר", וכאן בשלב הזה מי שמסתכל בהגיון אנושי פשוט חייב להתייאש, אבל מי שמאמין בבורא עולם שהוא מנהיג את העולם ומסובב את העיניינים מבין שיש כאן מהלך אלוקי מכוון ומתוכנן, ואכן אחרי זמן קצר מאוד מתברר מדוע היה צורך שמצרים יחשבו שעמ"י התבלבל- כי זה בסופו של דבר סובב את השלמת הנקמה במצרים וגאולת ישראל.

 

בט"ו בשבט מחנכים אותנו חז"ל לכך שגם שלב הביניים הוא שלב חשוב בתהליך הגאולה, בשונה-להבדיל בין טמא לטהור- מהנצרות, שסברה שהמטרה מקדשת את האמצעים ובשביל דבר שהיה קדוש בעינייהם היו מוכנים אפילו לרצוח, אצלנו גם הדרך היא קדושה והשאיפה היא שגם טעם העץ יהיה מתוק וערב כטעם הפרי דהיינו גם כל האמצעים בדרך הם חלק מהקדושה.

 

יה"ר שמתוך כל הקשיים והברורים שאנו עוברים בדורנו  נזכה לאורה של הגאולה השלימה בקרוב ממש.