דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
נח שיחה לפרשת נח רה"י הרב יעקב שפירא

שיחה לפרשת נח

בסוף פרשת בראשית, התורה אומרת: שהקב'ה רצה להשחית את העולם 'וירא ד' כי רבת רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום וינחם ד' כי עשה את האדם... ויאמר ד' אמחה את האדם אשר בראתי' (בראשית ו, ה-ז). הקב'ה ניחם ומתחרט על בריאת העולם. בפרשת נח אחרי המבול אומרת התורה שהקב'ה נשבע שלא יביא יותר מבול לעולם 'לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם', ולמה? 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו'. מה הפירוש? אותה הסיבה שהקב'ה הביא את המבול לעולם, 'כל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום', אדם מלא יצרים אי אפשר להחזיק איתו עולם ואחרי המבול הקב'ה כורת ברית ואומר בדיוק הפוך שהוא לא יביא יותר מבול 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו', הרי רע מנעוריו היתה סיבה להשחתת העולם!

חז'ל אומרים עה'פ 'כי מי נח זאת לי', למה המבול נקרא על שמו של נח הרי נח צדיק תמים, 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה', איך אפשר ליחס לו את המבול, אומרים חז'ל בגלל שלא התפלל על דורו. היתה לו יכולת להתפלל לכן היתה לו איזו אחיזה באחריות ושותפות בכך שלא התפלל על בני דורו ולכן בא המבול, למה באמת לא התפלל, צדיק תמים שלא יתפלל על בני דורו? איך אפשר להבין זאת?

אברהם אבינו שהגיע לפרשת סדום התווכח עם הקב'ה אולי יש חמישים צדיקים לא אשחית בעבור העשרה, ההפך ממידתו של נח, למה באמת היה כל כך קשה לנח להתפלל?

לכאורה נראה לפרש כי יש הבדל גדול בין מה שהיה בסדום לבין מה שהיה בחטא של דור המבול, לטוב ולרע. סדום, לכאורה זה היה עונש. הקב'ה אמר שהוא רוצה לרדת לראות מה קורה שם, ומה שהקב'ה עשה בסדום זה היה בתורת עונש, וכך נאמר בפרשת נצבים 'כמהפכת סדום ועמורה וגו'' זה היה בתורת עונש. אומנם מה שהיה במבול יכול להיות שאין זה בתורת עונש. על עונש אפשר להתווכח, אל תחמיר, אפשר להביא מליצי זכות, מליצי יושר, תעודת יושר, עדות של השכנים. במבול הקב'ה העיד כי 'כל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום' א'כ זה לא העולם שהקב'ה רצה, יכול להיות שהמבול לא בא בתורת עונש (ועיין רמב'ן פ'ו פס' ג' 'לא ידון', ובסנהדרין ק'ח ע'א ובמהרש'א שם, וברש'י פ'ו פס' י'ז), אם הוא לא בא בתורת עונש, אז מה שייך להביא מליצי יושר אל תהפוך את העולם, זו לא היצירה שהקב'ה חשב מתחילה וע'כ נח לא התפלל, ובכל זאת, אנו רואים כי חז'ל אומרים אפילו הכי, כל דבר שבא לעולם, בתורת עונש ולא בתורת עונש, אתה צריך להצטער על מה שקורה. בתפילה! התפילה היא גם השתתפות בצערם של הבריות.

הגמ' אומרת שאם יש תלמיד חכם שחולה אדם צריך להחלות עצמו עליו, שותפות, וחלק מהשותפות שהוא מתפלל עליו, מה שיש לחבירו זה כל כך נוגע לו שכאילו הוא עצמו חולה, ואז הוא נענה תחילה, מסופר על הצדיק ר' אריה לוין זצ'ל שהלך עם אשתו לרופא ואמר לו הרגל של אשתי כואבת לנו! מתפלל על חבירו ומרגיש שהוא הוא עצמו, המתפלל בעצמו צריך אותו דבר. ההרגשה הזו לא הייתה קיימת אצל נח, ולא רק אצל נח באופן אישי. אלא זה בעצם ההבדל המהותי שבין הגדר של בן נח לישראל. זה הבדל היסודי בין בני נח שלא נצטוו בכל התורה כולה אלא רק בשבע מצוות בני נח שבע ולא שמונה, שהמהר'ל אומר שמס' שבע, מתייחס על דברים שבטבע, ולא דברים שמעל הטבע, בן נח אפשר לדבר אתו רק על דברים שהשכל האנושי יכול לקבלם.

רבינו ניסים בהקדמה לברכות כותב, שכל מצוות בני נח הם רק אנושיות שכליות, לא כמו התרי'ג מצוות, יהודי חייב בתרי'ג מצוות גם אם זה כולל את אותם הדברים שבני נח חייבים עליהם,ומחוייב בהן לא רק מצד השכליות שבו אלא בגלל שזה תורה. המהות של בן נח שהוא יכול לדאוג רק ליחיד ולפרט, לקיום העולם כפי שנראה בעיניו המצומצמות. אברהם אבינו התורה מעידה עליו 'כי ידעתי למען אשר יצוה את ביתו אחריו וגו'', אברהם אבינו כל המהות שלו להשפיע. המהר'ל כותב שכאשר התורה פותחת בפרשת נח היא אומרת לנו מי היה נח 'נח איש צדיק תמים היה', על אברהם אבינו התורה לא כותבת מי הוא היה, אומר המהר'ל שזה משם שהבחירה בבני נח זה רק בגלל המעשים אך לא מעבר לכך, אבל אצל אברהם אבינו זו היתה בחירה סגולית, כמו שהכוזרי מאריך. סגולה מסוימת שלא תלויה במעשים שגם כשחלילה מעוותים את המעשים או לא מקיימים אותם, הסגולה היהודית נשארת באברהם ובזרעו. וכבר האריך בזה מרן הרב זצ'ל באיגרותיו בביאור ההבדל בין זכות אבות לברית אבות.

הרמב'ם מביא בהלכות מלכים מי נחשב לזרעו של אברהם, אלו שהולכים בדרכיו, שמקיימים את מצוותיו וגם הולכים בדרכיו במידות של אברהם (וכ'כ בר'מ הל' דעות, ושמרו דרך ד'). קיום המצוות יחד עם הדרך ארץ שקדמה לתורה. יש ביטוי בגמ' (כתובות דף ח') שבזמנם כשהיו מנחמים אבלים היו פותחים ואומרים אחינו בני ישראל האוחזים במידתו של אברהם אבינו, בחסד של אברהם אבינו. לעומת זאת בן נח מעבר לדאגה האישית אין שום דבר מעבר לציווים שכליים אין שום דבר.

בגמ' נאמר שלעתיד לבוא יאמרו הגויים למה לא כפית עלינו הר כגיגית וכו', אומר להם הקב'ה כלום שבע מצוות בני נח כן קיימתם? אבל זה תמוה שהרי יכלו לענות לו הגויים וכי את תרי'ג מצוות קיימו כולם מעמ'י? אלא כוונת הגמ' היא שההבדל בין יהודי לגוי הוא לא במספר המצוות שהוא מקיים, אלא בתשתית של הנפש של גוי לבין הנפש של יהודי, ישראל שעמדו רגליהן על הר סיני, פסקה זוהמתן, הזוהמא שבאה לעולם בחטא האדם הראשון, לא כתוב ישראל שקבלו את התורה פסקה זוהמתן, כי המבדיל  בין ישראל לגוי הוא ביכולת הקיבול, בנכונות לקבל. משם מתחיל ההבדל בין יהודי לגוי, וזה מה שאומרת הגמ' שבע מצוות בני נח שהם התשתית של הדברים האנושיים שיש בעולם כמ'ש ר' ניסים גאון. מי שגם בדרישות המינימליות האלה לא יכול לעמוד על אף שהם עניינים שכליים, לא שייך לכוף עליו תרי'ג מצוות. היות והרמב'ם בהלכות גירושין כותב כשכופין על פי ההלכה, מועילה הכפייה בגלל שהאלקים עשה את האדם ישר, רק ניסיונות החיים מוציאים אותו מן הדרך, הכפייה עוזרת לו שהוא יחזור לישרות האמיתית שקיימת בו.  על זה אומרת הגמ', זה אפשר ליצור רק אצל יהודי, שיש בו ישרות בסיסית, הכפייה תוביל אותו חזרה לדרך האמיתית, לדרך שבה היה אמור ללכת. אבל בני נח שאפי' במצוות היסודיות אינם עומדין בהן, לא שייך שיכופו אותם על תרי'ג מצוות, לא בגלל שמי שלא מקיים שבע לא יקיים תרי'ג, אלא כל המושג של כפייה אינו נגד הרצון של האדם אלא רק גילוי של רצון האדם, ואצל הגוי הרצון האמיתי והעמוק שלו הוא לא הישרות שהרי גם בשבע שנצטוו שיסודם הוא הישרות, ג'כ אינם מקיימים. וא'כ ההבדל בין אברהם לנח הוא במהות, אברהם מהותו להפיץ, לעומת נח ובני נח שזה רק דאגה למקום ולעכשיו, לזמן בלי שום עשייה של חשבונות של עולם.

מה קרה אחרי המבול? למה אחרי המבול הקב'ה אומר 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו', בניגוד לטיעון שלפני המבול מה נתחדש אחרי המבול בטיעון זה? ועמד ע'כ הרב חרל'פ. הרב חרל'פ מדייק כי הייתה רבה רעת האדם בארץ מפני חטא הארץ, שלא היה טעם העץ כטעם הפרי. ולאחר שנענשה האדמה, הרי הכל תלוי מבאדם עצמו, ויש לו אפשרויות לתקן ולשכלל ע'ש. הדיוק בפס' הוא: המחשבה. 'וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום', בדור המבול הייתה השחתה כזו שלא היה שום חציצה ושום הבדל בין המחשבה הרעה של האדם לבין העשייה, השחתה כל כך עמוקה שאע'פ שבד'כ הקב'ה לא מצרף מחשבה רעה למעשה, אבל בדור המבול ההשחתה הייתה כל כך גדולה שלא היו שני צדדים אלא המחשבה והמעשה כדבר אחד. אחרי המבול התורה כבר מדברת על 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו' לא מדברים על המחשבות, המציאות של תקופה של שתים עשרה חודש בתיבה, לימדה גם את נח שאדם לא יכול לחיות רק לעצמו, שאדם גם צריך לדאוג לאחרים, כפי שהקב'ה הטיל על נח, לתת את האוכל גם לבהמות וגם לחיות, לקחת בהמות ועופות טהורים כדי שיוכל להקריב, זה היה השינוי המהותי שחי גם אצל נח עצמו אחרי חטא המבול. לפעמים כשנמצאים במצב של השחתה מסוימת אדם לא יכול להשפיע על העולם, אלא רק אם הוא מסתגר תקופה מסוימת כדי לבנות את עצמו מחדש, זה בעצם מה שעשה נח בתבה. לשנות את ההסתכלות על העולם לא להיות במציאות הקלאסית של בן נח לדעת שהעולם מורכב גם מדאגה לזולת אפי' לחיות וכ'ש לבריות. ולכן מיד כשנח יצא מן התיבה, כתוב שהקריב קרבן 'וירח ד' את ריח הניחוח', ואומר הנצי'ב על התורה, ריח הניחוח שייך רק בקרבנות שבאות להתרצות לפני ד', קרבנות שאנו מקריבים אותם בבית ד', הקרבן של נח לפני המקדש היה לכאורה ככל קרבן של במה, שאין שם התרצות לפני ד' אין ריח ניחוח בקורבנו של גוי, אצל נח המאה עשרים יום בתוך התיבה הביאו אותו לדרגה כזו שיכל להקריב קרבן לא רק בשביל לצאת ידי חובת קרבן תודה, אלא כדי להביא אותנו את כל העולם שנשאר אחרי המבול לקרבה יותר גדולה לקב'ה וע'כ היה בו ריח ניחוח.

יש מח' בין המפרשים בטעם הקרבנות. לרמב'ם הוא ריחוק מע'ז שלא יקריבו לשעירים, אך הרמב'ן כותב שזה משום קירוב והרמב'ן במקום אחר כותב שעל כן שירת הלווים במקום הקרבנות זו לא היתה רק מוזיקת רגע אלא שירה שנוגעת בעומק לבבות האדם שמרוממת אותו לתשובה ולהתקרבות ד', ויש בכח הנגינה, להביא את האדם למצבים כאלה, [אחד האדמורים מגור אמר פעם למה בחצרות החסידים נוהגים תוך כדי התפילה לשיר הרבה, אמר להם שה'בית ישראל' אמר להם, שאדם מדבר נכנסים מחשבות זרות בראש, אבל כשאדם מנגן, 'ויהי כנגן המנגן' הוא כל כולו אחוז בשירה, נכנסים פחות מחשבות בזמן השירה]. אומר הרמב'ן זו היתה גם שירת הלווים בהקרבת הקרבנות.

נח הגיע אחרי המבול למדריגה כזו שהוא הקריב קרבן לא רק כדי לכפר אלא להתקרב, הוא הבין שאדם יש לו את היכולות לקרב את עצמו גם מהמקומות שהוא היה רחוק מהם, ולא להיות אגואיסט לדאוג רק לעצמו, זה היה שינוי שחל בעולם כולו אחרי המבול ולכן כריתת הברית מתאפשרת רק אחרי המבול. הכניסה אל התיבה לא הייתה רק בבחינתהצלה בלבד. אלא גם בבחינת עשה טוב, יצירה חדשה. במדרש כתוב: 'הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך' קאי על נח בהיותו בתיבה. ובמדרש תנחומא נאמר כי השהייה של י'ב חודש בתיבה היא גזירה ובמד'ר נאמר שהתיבה מטהרת. ובזה מובן מה שהעיר המבי'ט ('בית אלוקים', שער היסודות) מדוע לא נשלח נח לאר'י ששם לא ירד המבול, כי כנ'ל הייתה מטרה בעצם השהייה בתיבה תיקון העולם וטהרתו.

רצב'י אמר פעם 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו' הדגש הוא מנעוריו ולא מתחילת היצירה, אלוקים עשה את האדם ישר אח'כ מתפספסים כל מיני דברים. כשאפשר אחרי מאה עשרים בתיבה להקריב קרבן שיהיה לריח ניחוח לפני ד', ז'א שאדם כן יכול לפעול, לפני המבול היתה השחתה נוראית השחית כל בשר מין בשאינו מינו, אין הכוונה שלדומם יש בחירה לחטוא, אלא לפעמים האווירה בעולם גורמת לחיות ולכל דבר בעולם ואפי' לדומם לחיות שלא על פי הטבע שלו, לא בגלל שלבהמה יש דעת לחטוא. כולנו יודעים שמידה טובה גדולה ממידת פורענות האווירה של אווירה של קדושה משפיעה כפל כפליים מהאווירה הרעה בתנאי שאדם יכול לבוא במגע עם הדברים האלה.

בכל הפרשיות האלה של המבול, אברהם אבינו ותיקון העולם, כותב הרמח'ל  באדיר במרום דף ז', ויעויין במוסר אביך פ'ב סוף אות א', שזהו לימוד גדול לכל הבריאה כולה. האידאל הוא תמיד יותר גדול ממה שקיים בשטח השאיפות יותר גדולות כשהוא רוצה להוריד לשפת המעשה, ישנה ירידה בעצם בהחיבור עם הגוף הוא חייב את העליות ומורדות האלו, כמו שהיה בבריאת העולם. הירידות שהיו כתוצאה מדור המבול ומדור הפלגה ואחרי זה באה הבנייה מחדש של העולם על ידי אברהם אבינו, העליות והמורדות הם חלק מבריאת העולם, הקב'ה ברא עולם מתוקן ואדם הראשון חטא ואפי' נח הצדיק יוחס ל'מי נח', עד שבא אברהם אבינו והביא את העולם לתכלית יותר גבוהה, אלפיים שנות תורה התחילו מאברהם אבינו 'את הנפש אשר עשו בחרן'. לא להשאיר את התורה לעצמי, אבל זה רק אם עושים כמו שעשה אברהם אבינו, עד שהפיץ את התורה, שהוא עצמו התבונן. איזו תקופה הייתה גרועה יותר, דור המבול או דור ההפלגה, ע'כ דור המבול לפי העונש שנשחת העולם, ודור הפלגה זה כפירה בקב'ה, דור המבול זה חטא במעשים ובכל זאת בעונשים אנו רואים שדור המבול ותשחת הארץ לפני האלוקים ואילו דור ההפלגה הקב'ה בלל את שפתם אבל הם לא קבלו את מה שדור המבול קיבל. דור הפלגה רצו להיות קומוניסטים שפה אחת ודברים אחדים למה הקב'ה לא הסכים? מדברים כל כך הרבה על אחדות... [היה יהודי שבא פעם לרב זצ'ל ואמר לו שלא יתכן שבכל בית כנסת יש נוסח אחר צריך לעשות נוסח אחיד, ונדנד עד שהרב אמר לו נו תגיד איזה נוסח, ואמר לו מה זאת אומרת אני מתפלל שבעים שנה בנוסח האר'י שאני אשנה?! הביאו לפני הרב זוין את הסדור 'נוסח אחיד' ואמר הרב, נו אז עכשיו יש עוד נוסח שנקרא נוסח אחיד].

הטעות שלהם היתה שחשבו שאפשר לקשר את העולם כולו בשפה אחת מבלי להיות קשור לקב'ה, יש הרבה אנשים ששואלים למה אני צריך תורה כדי להיות מוסרי? רואים לכאורה שישרות אנושית היא גם בלי חבור לתורה, אומר הרב מה הטעות בטיעון הזה, אלוקים עשה את האדם ישר, אל תסתכל על האנשים הישרים שהם כאילו בלי תורה עשו את עצמם ישרים, לא כך אלא בלי האלוקות בלי הנשמה אין שום דבר, הם בריאה של הקב'ה. מזה בא להם הישרות. הטעות של דור ההפלגה היתה שאפשר להיות מחוברים אפשר להיות חברה מתוקנת גם בלי שם שמים. האידאולוגיה הזו היא הטעות, כלפי חוץ כולם מאוחדים שפה אחת אבל בלי שיתוף של שם שמים, הכל נהפך לחטא. 'זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור... בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם' שחז'ל אומרים (ומובא ברש'י) שהפס' הזה מדבר על דור הפלגה גם על זה נאמר 'זכור ימות עולם' הסתכל תמיד על הבריאה ותראה שכל מקום שרצו לשכלל את העולם מבלי לשתף שם שמים לא היתה לזה אחיזה במציאות.

חז'ל אומרים שהקב'ה נשבע שלא יהיה יותר מבול של מים, אבל מבול של אש יכול להיות בעולם. ועל זה אמר אברהם אבינו לקב'ה לפני שימטיר גפרית של אש, איך אפשר להמית צדיק ורשע? ידוע בחז'ל, שהמבול ירד בכל העולם חוץ מארץ ישראל. כשהקב'ה רצה להציל את נח הוא לא אמר לו תסע לארץ, שם אין מבול. אלא הוא רצה שיהיה לו מקום להשפיע על בני דורו, גם לפני שירד המבול. סדום כידוע היא חלק מארץ ישראל, המבול לא ירד בארץ ישראל. הרמב'ן כותב שכל החומרא של הגפרית ומלח הינו בגלל שחטאם היה במקום שהוא חלק מארץ ישראל מקום קדוש. אם כן יוצא פה לכאורה דבר נורא ואיום, מבול של אש, שזה מה שהקב'ה הביא על סדום, והקב'ה נשבע שמבול של מים הוא לא מביא מבול של אש הוא כן מביא, היה מן הדין לומר שזה רק יהיה באותם המקומות שהיה מבול,  אבל באר'י שלא היה כלל מבול לא היה מקום למבול של אש, ובכל זאת בארץ ישראל הקב'ה הביא מבול של אש. ההיפך הגמור ממה שהיה במבול. אומר הרמב'ן למה? בגלל מעלתה של ארץ ישראל שכמה שהמקום הוא קדוש יותר זה הופך את החטא ליותר חמור.

אני חושב שאולי זה הפירוש למה שהקב'ה אמר למשה רבינו, אחרי שהוא שיבר את הלוחות יישר כח ששברת, על מה יישר כח ששברת? ההבדל בין הלוחות הראשונות לשניות, לוחות ראשונות הן יצירה של הקב'ה, ולוחות שניות האדם שותף לתיקון של מה שחסר בעולם 'פסול לך', על זה אמר הקב'ה למשה רבינו יישר כח ששברת שאתה הודעת שגם אחרי שבירת הלוחות יש אפשרות שהאדם עצמו יהיה שותף בתיקון החסרון, השברים, ולבנות אותם מחדש. אחרי שנשברו הלוחות נצטווינו להרכיב מחדש את מה שהאדם שובר, ולמדנו שזה אפשרי. על זה אמר לו הקב'ה יישר כח. אילו לא היה שובר משה רבינו את הלוחות לא הייתה יורדת שיכחה לעולם, ולא היו חוזרים על תלמודם, ועל זה אמר לו הקב'ה ,,יישר כח ששברת', זה נראה מצב של חוסר שלמות, אבל הקב'ה מלמד אותנו שדווקא כך אנו מגיעים לשיא השלמות שאדם יכול לתקן.

שמעתי מרב אחד, כתוב במבול שהקב'ה אמר איזה ביטוי של הבה, לשון הכנה, יש לנו לפעמים דברים שלנו זה נראה כאילו זה רק שבירה וזה הכל, יש אנשים שלומדים גמ' ונראה להם הכל מבולבל, לא מספיק הקושיות שיש בדף, באים תוס' עם קושיות ממקומות אחרים, למה מביאים את הסוגיא בצורה של משא ומתן מסובך וכו'. על פניו דברים שנראים לנו שאנו היינו עושים אחרת, אבל מי שנכנס לעובי הקורה רואה שזה לא נכון, שזה היופי שלסוגיא יש צדדים וצדדי צדדים, כמו שמי שלא מבין בציור לא יוכל להעריך את העומק בציור. הקב'ה אומר לנח גם אחרי המבול נח יכול לתקן את העולם, כמו שאברהם אבינו עשה במשך הדורות, שוברים את הלוחות, יישר כח ששברת, בכל דבר אפשר לתקן, אפשר לתקן את העולם גם אחרי שאדם הראשון חטא, וגם אחרי המבול וההפלגה. וזה בעצם הסדר של העולם.

חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, זו משנה בסנהדרין שלכן אסור לפגוע באף אדם, כל אדם הוא עולם מלא, אומר שם רש'י, בשבילי נברא העולם לכן אדם לא יפגע בעצמו, ה'יד רמה' אומר ומוסיף היות ובשבילי נברא העולם, היות והוא מזלזל בכוחות שלו אזי הוא לא מאבד רק את עצמו, אלא גם את כל העולם כולו. כשהאדם מזלזל בעצמו, ביכולות שלו, הוא בעצם מזלזל בעולם כולו. אם בשבילך נברא העולם אז כל מה שיש לך העולם תלוי בך, אז אל תאבד עולם מלא.

הרב הנזיר זצ'ל כותב בפתיחה של 'אורות הקודש' 'לפני כז' שנה, ואני בשוויץ בבאזל עסוק בלימודי הדעות הפילוסופיות לתקופותיהן, מלא צמאון ושקיקה לאמת ביחוד האמת הישראלית הגיעה אלי השמועה מהרב, שנמצא אז בארץ זו מזרחה, פניתי במכתב ובקבלי תשובה החלטתי לנסע אליו. אחרי הטבילה במימי הרהיין מצויד ב'שערי קדושה', מלא ספק וחכיון, עשיתי את דרכי להרב, בערב ר'ח אלול באתי אליו, מצאתיו עסוק בהלכה עם בנו נסבה שיחה על חכמה יוונית וספרותה שלא סיפקה עוד נפש היודעה ממקורותיה הראשונים. נשארתי ללון אצלם. על משכבי לא שכב ליבי, גורל חיי היו על כפות המאזנים. והנה בקר השכם ואשמע קול צעדים הנה והנה. בברכות השחר, תפילת העקידה, בשיר וניגון עליון, משמי שמי קדם, וזכר לנו אהבת קדמונים, ואקשיב, והנה נהפכתי והייתי לאיש אחר. אחרי התפילה, מהרתי לבשר במכתב, כי יותר מאשר פללתי מצאתי, מצאתי לי רב'. כך הרב הנזיר מתאר את הפגישה עם הרב. מעבר לתיאור ההפלא ופלא של הרב הנזיר אבל בעצם מה הוא אומר, הוא למד והמשיך עד שנהיה תלמידו המובהק של הרב לא בגלל איזה שיעור או הרצאה שענו לו על תהיות וכו', כאשר ראה איך שהרב מתפלל ואיך הרב אומר הוא הרגיש מבחינת ההרגשה שיש פה משהו 'יותר מאשר פללתי מצאתי, מצאתי לי רב' האטמוספרה האווירה היא לא פחות חשובה, מכל הדברים החשובים .

. אדם לא תמיד לא מכיר את כל היכולות שלו, גם במבול כתוב ברש'י (ז', י'א) מחז'ל 'תהום רבה, הם חטאו ברבה רעת האדם ולקו בתהום רבה' מה פירוש תהומות, ההשחתה היתה בכוחות תהומיים עם כל כוחות הרע שאדם יכול לשאוב מעצמו, לכן כתוב בחז'ל הקב'ה עשה את המבול בתהום רבה, תמיד יש תהומות, תהומות בלי סוף, עומק לפנים. עומק, האדם הוא כמו סוגיא, תמיד יש עמקים שאתה לא יכול להגיע אליהם. עוד קטע ועוד קטע אתה פתאום מגיע, מי שזוכה לשמוע ויודע שיש לו את כח ההקשבה יכול להגיע באמת למצב כזה שהוא מרגיש ,,ונהפכתי לאיש אחר'.