דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
וירא שיחה לפרשת וירא רה"י הרב יעקב שפירא

שיחת לפרשת וירא תש''ע

הרב מבקש לסגור את הדלת והוסיף, אתה יודע שלפעמים לסגור את הדלת זה לא עוזר מכל דבר, כתוב בנביא יחזקאל 'את רוח הטומאה אעביר מן הארץ'

שמעתי מאחד הרבנים בשם החפץ חיים, למה היה צריך להבטיח במיוחד להעביר רוח מן הארץ, למה צריך הבטחה מיוחדת, אמר לי בשם החפץ חיים, כשאדם לא רוצה שיכנסו אליו כל מיני מרעין בישין הביתה, הוא סוגר דלת, רשת וכו' אבל יש דבר שלמרות שסוגרים הוא בכל זאת מצליח להכנס - הרוח, היא תמיד תמצא פינה לחדור, אמר הנביא, טומאה שיש בעולם היא כמו רוח, אל תחשוב שאם תסגור דלת רשתות וכו' זה יעזור. אטמוספירה של טומאה באיזה מקום לצערנו זה חודר זה נכנס פנימה לא משנה אם זו רוח מצויה או אינה מצויה, לרוח יש את הטבע שלה, לכן היה  צריך הבטחה שהיחיד שיכול לאטום את הרוח ולהגן על הצבור זה רק הקב'ה, את רוח הטומאה אעביר מן הארץ. ספרו לגבי איזה צדיק שהיה מצונן, ובני הבית לא נתנו לבחורים להכנס מפני שאדם מצונן מגיע לו קצת לנוח, אחד הבחורים אמר למישהו מבני הבית שלא נתן לו להכנס, מה אתם טורחים שלא ניכנס, החיידקים נכנסו בין כה, לא תמיד זה עוזר לסגור את הדלת.

'וירא אליו ד' באלוני ממרא' בתחילת הפרשה מסופר, שהקב'ה נראה אל אברהם וגם שא'א ראה את האורחים, בסוף הפרשה מדברת 'אשר יאמר היום בהר ד' יראה'.

כח הראיה, כדרך שבא לראות כך בא ליראות, אבל יש שוני בסגנון, 'וירא אליו ד'', לא כמו בכל מקום, שכתוב 'וירא ד' אל אברהם' פה לא מוזכר השם, בתואר שלו, 'וירא אליו ד' באלוני ממרא', למה באלוני ממרא? אומר רש'י מפני שהוא נתן לו עצה על המילה. אברהם אבינו צריך עצות? המאמין הגדול! הקב'ה מצווה אותו, ואם ממרא היה אומר שלא? הקב'ה ציווה! כשיעקב אמר לנשותיו שהקב'ה אמר לו לעזוב את בית לבן, אמרו לו באמת מה יש לנו לחפש אצל אבינו גנוב גנב את כספנו וכו', ועתה כל מה שאמר לך ד' עשה. אבי מורי זצ'ל שאל, יעקב אומר להם לעזוב דירה מפני ציווי ד', היו מיד צריכות לומר לו 'כל אשר יאמר לך עשה', למה ממשיכות להביא לו ראיות, ולכן תעשה כמו שהקב'ה אמר? וכי בלי החשבון שלהם לא היה צריך לעשות? ותירץ התורה לא כותבת שום דבר סתם, הקב'ה בא ללמד אותנו, תדעו לכם שהציווי לא רק שצריך לקיימו מחמת הציווי אלא זו גם העצה הכי טובה עלי אדמות, ולכן התורה אמרה את מה שנשות יעקב אמרו, תדע לך שזו גם העצה הכי טובה. אז למה אברהם על המילה צריך עצות? כשהקב'ה מצווה אותו להקריב את יצחק בנו אשר אהבת, לא כתוב שאברהם הלך להתייעץ עם מישהו האם לעקוד או לא. העקידה זה נסיון כמו שאר הנסיון, הנסיון לא בתורת עונש ולא שייך להתפלל על זה. אבל עצה הוא לא ביקש ואילו על המילה נטל עצה.

אברהם אבינו אחרי ברית המילה הוא כבר לא אותו אברהם אבינו, נתת ליראך נס להתנוסס כל נסיון זה מלשון נתת ליראך נס להתנוסס, זה מרומם את האדם אברהם אבינו אחרי המילה זה לא אותו אברהם אבינו, אברהם אבינו ידע שברית המילה תעשה איזה שהוא חיץ, בינו לבין החסידים שלו כל אלו שקירב תחת כנפי השכינה הוא יהפך לאישיות אחרת, לכן הוא שאל עצה מממרא, לא בגלל שהיתה לו הווא אמינא לא לעשות, אלא איך לעשות את המילה ולהמשיך לקרב את הבריות אל אבינו שבשמים, לכן התורה מדגישה, וירא אליו ד', לא אותו ביטוי שכתוב לפני ברית המילה, וירא ד' אל אברהם, כאן זה עמוק יותר זה למהות של אברהם.

התורה מספרת את גודל מצוות הכנסת אורחים של אברהם אבינו רק בפרשת וירא, לוט כתוב בחז'ל שלמד מאברהם אבינו להכניס אורחים ולא למד זאת מהאורחים שבפרשה גם קודם היתה הכנסת אורחים בכל זאת כי אם התורה מוצאת לנכון להביא את הכנסת האורחים של אברהם אבינו אחרי ברית המילה, הפירוש הוא, התורה אומרת תדע לך שגם חסד שזו מצווה אנושית, כמו צדקה, יש הבדל מי עושה אותה ואיך הוא עושה אותה, כשאברהם עלה בדרגה אחרי ברית המילה עמד בעוד נסיון, והראה לכולם שגם הכנסת אורחים, יש הלכות איך להכניס אורחים, לכן דווקא פה התורה מציינת בדיוק מה נתן להם לאכול ושנתן להם מים כי חשב שהם ערביים שמשתחוים לעפר רגליהם ואיך מחנכים את ישמעאל, חז'ל הרי אמרו שכשאורח מגיע כבדהו וחשדהו, כמה כבדהו וכמה חשדהו לא כתוב, אבל כאן כתוב. כך כותב ספר אהלי יעקב, על התורה, שחיבר אותו הרבי מהוסיאטין, אברהם אבינו כיבד אותם בשלוש לשונות של חרדל החשדהו שהוא חשד שהם ערביים שמשתחוים לעפר רגליהם, ע'ז כתוב 'יוקח נא מעט מים'. הכבדהו צריך להיות בכל הרוחב חשדהו רק מעט, יקח נא מעט מים. גם הכנסת אורחים יש לה את ההלכות על פי התורה, שמגיעים לפרשת סדום אז התורה אומרת איך אני מכסה מאברהם הרי אברהם היו יהיה לגוי וכו' אומר שם רש'י למה פה כותבים ואברהם היו יהיה, גם בלי שאברהם היו יהיה, לא רוצה לכסות מאברהם מה שאני עושה! אומר רש'י זכר צדיק לברכה, שהיות והזכרנו את אברהם אנו מזכירים את עניינו של אברהם, וכי עכשיו לא הזכרנו את אברהם? דווקא בסדום? מצינו בעוד מקום ברש'י זכר צדיק לברכה, עה'פ 'נח איש צדיק' וכו' אומר רש'י כיון שהזכירו את נח הזכירו גם את מידותיו, שם זה היה כרטיס הביקור של נח אבל כאן זה היה אחרי סיפור ממושך של אברהם, אלא כנ'ל פה זה לא אותו אברהם אחרי ברית המילה אישיות חדשה, לכן כתוב וירא אליו ד', לא וירא ד' לאברהם, לכן יש פה דגש מיוחד על אברהם אבינו ואברהם היו יהיה, התחלה מחדש אישיות מרוממת.

בסוף העקידה כתוב 'עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני', ואח'כ כתוב, 'ויקרא מלאך ד' אל אברהם שנית' וכו' 'בי נשבעתי' וכו' 'ולא חשכת את בנך' וכו' 'כי ברך אברכך'. למה הברכה ניתנה לאברהם שנית מן השמים רק אחרי שאברהם לקח את האיל הנאחז בסבך בקרניו והעלה אותו לעולה תחת בנו? לפני זה שהקב'ה אומר לו 'עתה ידעתי' וכו' לא מגיעה לו ברכה 'כי ברך אברכך'? ובכלל מה זה הענין של 'עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה' וכי קודם לא היה כך? מי ירא אלוקים אם לא אברהם? בפרשת אבימלך, על מה אברהם אבינו מתלונן? לא על הכנסת אורחים לא טובה, אלא אומר כי 'רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי', אומרים חז'ל שאבימלך לפני שלקח את שרה הוא שאל את כולם מי זאת האישה הזו? ואפי' סוסים ואפי' חמורים כל דבר שזז, ורק אחרי שכולם אמרו זו לא אשתו של אברהם, אז הוא לקח אותה, איך אפשר לומר על אדם שעושה כאלה בירורים עושה חברת כושרות רק לברר מי האישה שהוא לא ירא אלוקים? זה נקרא לא ירא אלוקים? אם מישהו יבדוק כל גרגיר אוכל בישיבה כולם יאמרו איזה צדיק זה, הפירוש הוא, לא כתוב שאבימלך הלך לבדוק האם התפילין שלו מרובעות, אלא הוא הוציא את האנרגיה שלו לבדוק של מי האשה הזו, על זה אמר אברהם אבינו, שלא נטעה, אין יראת אלוקים, עושה את כל החקירות כדי להתיר תאווה שם נמצאים מחשבותיו. 'עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה'? וכי לא ידענו שא'א ירא אלוקים?

אברהם אבינו נקרא 'אברהם אוהבי' (ישעיהו מח ח). הרמב'ם כותב בספר המצוות במצווה ג', אהבת ד' היא לא רק בקיום מצוות ד' אלא גם לאהב את ד' על הבריות. אדם שבאמת אוהב משהו אין ספק שגם ייתן לאחרים לטעום, שאחרת לא את העניין הוא אוהב, אלא את עצמו. זה הגדר של 'אברהם אוהבי', כך כותב הרמב'ם בספר המצוות. אדם שאוהב את הישיבה שהוא לומד בה אז הוא לא משאיר את זה לעצמו הוא מאהב אותה גם לאחרים, כך צריך להיות.

'ואהבת את ד' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך...', זה המקור למסירות נפש בקיום המצווה - 'אפי' נוטל את נפשך'. אבל פה בעקידת יצחק התורה אומרת לנו שאים זה באותה דרגה אלא שזה משהו בדרגה יותר גבוהה, בדרגה של 'יראה', לעקוד את הבן זה לא מסירות נפש, זה לא 'בכל נפשך' שלך מסירות נפש זה על עצמו, פה לולי יראת שמים אמיתית אז אברהם לא היה יכול לקיים ציווי כזה של עקידת יצחק, כאן מתגלת 'יראת הרוממות'. [הרב מגנס הזכיר לי, כי בשו'ת מהר'י וויל כותב שיש מדריגה כזו של יראת ד' שהיא גדולה יותר מאהבת ד'. וזו היתה הדרגה שאליה הגיע אברהם אבינו אחרי העקידה].

 אנחנו אומרים בפסוקי דזמרה של שבת, 'השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו הרקיע', והרמב'ם כותב שאדם צריך להתבונן בבריאה כדי להגיע לאהבת ד', אומנם באמצע הפרק בא הפסוק 'תורת ד' תמימה וכו'', שואל האבן עזרא (וכן שואל המאירי), מה הקשר בין 'השמים מספרים' לבין 'תורת ד' תמימה'? אומר האבן עזרא, יש אנשים שמכירים את הקב'ה דרך התבוננות בבריאה. זו מדריגה גדולה מאוד, שאדם מסתכל ולא רואה סתם שמש ירח ומטוסים, אלא הוא מבין שיש איזה שהוא כח מניע לבריאה, אבל יש מדריגה יותר גבוהה 'תורת ד' תמימה משיבת נפש' שזו דרגה יותר גבוהה. לאהוב את הקב'ה מתוך חיבור לתורה זה הרבה יותר עמוק. לכן באמצע הפרק, שעוסקים בשבח העולם והכרת מעשה הבורא, אומר לנו דוד המלך תדעו לכם שכדי להכיר את הבורא יש דרך יותר גדולה מאשר 'שמים מספרים כבוד א-ל', והיא 'תורת ד' תמימה משיבה נפש'. הייתי עם עוד רב אצל יהודי שהיתה לו הוא אמינא לעזור לישיבה מבחינה חומרית, והוא אמר, תראו אני סוחר ומסתובב בעולם ורואה את פלאי העולם, אבל אתם לא יכולים לראות זאת, מחמת שאתם ספונים בבית המדרש. אמרנו לו, האבן עזרא אומר אחרת, מהתורה אפשר להדבק בבורא לא פחות מאשר 'השמים מספרים כבוד א-ל' אלא יותר.

זו הייתה שיא המדרגות של ניסינותיו של אברהם אבינו. רש'י כותב, למה הקב'ה ניסה את אברהם בנסיון הזה של העקידה שלא יאמרו וכו'. הכוונה שיש נסיון ויש נסיון, הנסיון הגדול כשזה בא 'מתוך יראת ד''. 'עתה ידעתי' - כאן התגלה שלימותו של אברהם יר'ש המקיפה והממלאת את כל ישותו. וברמב'ן כותב (כ'ב י'ב) 'מתחילה היתה יראתו בכוח לא יצא לפועל במעשה הגדול הזה, ועתה נודעה במעשה והיה זכותו שלם ותהי משכורתו שלימה מעם ד' אלוקי ישראל' (וכ'כ בכ'ב א', וראה בעו'ר ח'א עמ' קא' בסתר ובגלוי). ובספורנו שיהיה בפועל אוהב וירא כמו שהיה בכח ובזה ידמה יותר לבוראו.

 בתחילת הפרשה 'ויהי אחר הדברים האלה... ויאמר אליו אברהם... קח נא את בנך... והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך'. לכאורה אברהם היה צריך לחכות לאמירה של הקב'ה, ולא היתה אמירה. 'ביום השלישי וכו'' לא כתוב שהקב'ה אמר לו כתוב שראה ענן על ההר. הרי הקב'ה אמר לו אני אומר לך, ופה כתוב וירא אברהם וכו', ראיה ןלא שמיעה.

בנסיון הראשון של אברהם 'לך לך, אל הארץ אשר אראך', לא כתוב כמו פה בעקידה, 'על אחד ההרים אשר אומר אליך' אומר המדרש איני יודע איזה נסיון יותר גדול, בגלל שבשני כתוב אשר אומר אליך סימן שהשני יותר חביב, למה? הקב'ה אמר לו, 'אשר אומר אליך' זה יותר 'מאשר אראך', מה שאתה תזכה לדעת באמצעות חוש השמיעה, הוא יותר גדול ממה שאתה תראה על ידי העיניים, ובכל זאת כתוב פה 'וירא את המקום מרחוק', לא כתוב שהקב'ה הראה לו (עיין העמק דבר).

אצל הגר שהיתה בת בית אצל אברהם אבינו זכתה לראות מלאכים, זכתה שהמלאך מדבר אליה, כתוב 'ותרא באר מים', אומר שם הספורנו אל תפרש ש'ותרא' זה סתם ראיה, לפני זה היא לא ראתה? הספורנו אומר שניתן לה כח לראות על פי סימנים איפה יש מים באדמה. ראיה על חושית. ראיה מעמיקה ומתבוננת לא שיטחית.

וירא את המקום מרחוק, הקב'ה אמר זה המבחן של אברהם אבינו, שאם אתה הולך לעקידה כמו שאני מצוה אותך, בכל התנאים שנצטוית עם כל ההרגשים של את בנך את יחידך אשר אהבת זה לא רק תיאורים אלא זה תנאי להקרבה, אם בעקידה זה לא יהיה בנך יחידך אשר אהבת זו לא העקידה שאני מתכוון, הקב'ה נתן לו את הכח, שככל שאתה מתרומם יותר יש את החוש השישי הזה להבחין ששם צריך לעשות את העקידה, לכן כשאברהם אבינו אמר לנערים שבו לכם פה עם החמור וכו', כתוב בחז'ל ששאל אותם אם רואים מה שהוא רואה, אמר להם שבו פה עם החמור, אתם כנראה לרוחניות לא יכולים להגיע, מי שמתעלה רואה, מי שלא מתעלה לא רואה. אשר אומר אליך ע'י שתרגיש הרגשות רוחניות באותו המקום.

לכן התורה מעידה על אברהם אבינו עתה ידעתי כי ירא אלוקים הוא זה שיכול לראות מראות אלוקים את הענן הקשור על ההר, ועל זה אמר לו הקב'ה על אחד ההרים אשר אומר אליך, לא שמיעא לי, זה לא סבירא לי. לא מדברים רק על שמיעת האוזן אלא סבירא לי.

וכל העם, רואים את הקולות, אומרים חז'ל, רואים את הנשמע ושומעים את הנראה, כך היתה המדריגה של מעמד הרי סיני. כתוב בשם ר' חיים מוולז'ין, כתוב לעתיד לבוא ונגלה כבוד ד' וראו כל בשר יחדיו כי פי ד' דבר, לכאורה היה צריך להיות כתוב שישמעו כל בשר כי פי ד' דיבר, מה זה וראו כל בשר כי פי ד' דיבר? הרי דיבור שומעים ןלא רואים אומר ר' חיים לעתיד לבוא יתגבר הכח הרוחני על הכח הגשמי כמו שהיה במעמד הר סיני שבמעמד הר סיני ראו את הנשמע ראו את הדיבור.

אצל ישעיהו הנביא נאמר, שמעו שמים והאזיני ארץ ואשמע את קול ד' שמעו שמוע האיים הרחוקים אשר לא שמעו את שמי. וביחזקאל נאמר ואראה מראות אלוקים וארא כעין חשמל. כתוב בחז'ל תא שמע, כך כתוב בבבלי, אבל בירושלמי לא כתוב תא שמע, שם כתוב תא חזי. יש כח של ראיה ויש כח של שמיעה, חרשו נותן לו דמי כולו, אדם בלי כח שמיעה, נותן לו דמי כולו, זו המעלה של כח השמיעה, מצד שני יש גם כח ראיה, סומא הרי הוא כמת שאדם לפעמים יכול לראות מה שאינו שומע. בספר מאמרי ראיה, כותב הרב זצ'ל לבאר את מש'כ על ר' אליעזר שלא אמר דבר שלא שמע דבר מפי רבו ומאידך שהיה דורש היה אומר דברים שלא שמעתן אוזן מעולם, ואיך זה מסתדר? אומר הרב שהיה לו כח עמוק של שמיעה שכשהוא שמע שיעור מפי רבו הוא שמע לעומק, והבין לעומק יותר ממה שהחברים האחרים הבינו אז שמיעתו היתה בהבנה יותר עמוקה, לכן כשדרש הוא אמר דברים שלא שמעתן אוזן מעולם. זה מה שהתורה אומרת אברהם אבינו מתעלה לדרגה כל כך גדולה שהמבחן אם הוא באמת מתאים לעקידה אם הוא באמת יכול להרגיש ולראות את המקום מרחוק, אשר אומר אליך זה לא רק אמירה בדיבור, הקב'ה מדבר בכל מיני דברים אדם שיש לו בית קיבול לדברים שבקדושה, אז הוא יראה ויבין, אבל אדם אחר כשישמע דברים יכול להיות שלא יבין ובא'א נתקיים שאמריתו של הקב'ה תהיה מורגשת אצלו ע'י ראיה והתבוננות (עיין ספר חרדים מש'כ לבאר את חז'ל בכל יום יוצאת בת קול וכו').

כתוב בחז'ל בשם המדרש עה'פ אשר לא ציויתי ולא עלתה על ליבי דבר זה על עקידת יצחק, שלא היה רצון לפני הקב'ה שתהיה העקידה, יש כאן הבנה חדשה, לא רק שזה לא היה ציווי ולא רק שלא על ידי נביא, אלא שלא תעלה על דעתך שזה באמת רצון ד' (עיי'ש תרגום יונתן), יש ביטוי שהגמ' אומרת שבזמן שישראל עושין רצונו של מקום, אז נאמר ההבטחה ועמדו אחרים ורעו צאנכם, מה זה נקרא עושים רצונו של מקום אומר הרב חרל'פ בספר מי מרום על התפילה (על הפסוק ואספת דגנך), לעשות את רצונו של מקום זה לא לעשות רק את הציווי של הקב'ה, אלא לעשות דבר שאנו מבינים שככה הקב'ה היה רוצה שנעשה. יש לזה דוגמא בהלכה, נוגע לכל אחד מאתנו כיבוד אב ואם הוא בדבר שיש הנאה לאבא, להשקות אותו, להאכילו וכדו' אבל אם האבא לא רוצה שעכשיו תרכב על האופניים, יש שאלה אם זה כיבוד אב, אומר הנצי'ב וכן החזו'א, וודאי אם שומע לו זה כיבוד אב, מפני שזה רצונו, כמו שיש עניין לקיים רצונו של מקום.

עקידת יצחק, אומרים חז'ל זה אפי' לא היה רצונו של מקום לא רק שזה לא היה ציווי בתורה או על ידי נביא, זה גם לא היה רצוי לפניו, כך אומרים חז'ל. לכן דווקא פה בעקידת יצחק, כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה.

ר' שלמה זלמן שרגאי ז'ל שאל את הרב זצ'ל כמה השיעור שאדם צריך להוציא מממונו כדי להעדיף עבודה עברית על עבודה זרה, זרה אני מתכוון.. אותו דבר. הוא הביא לו תשובה מאחד הגדולים שכך וכך השיעור. ר' שלמה זלמן אומר בשם הרב, שעל פי ההלכה זו התשובה, אבל אנו צריכים עוד משהו, מה הקב'ה רוצה? הקב'ה רוצה שהארץ תבנה לא על ידי גויים אלא על ידי יהודים, לא רק לדעת את השיעור הכספי שצריך להוציא אלא מה רצונו של מקום. העקידה, לא היתה אפי' רצונו של מקום ובזה התבטאה היראת שמים שגם אחרי העקידה, הוא לוקח את השה, איל אחר נאחז בסבך בקרניו ומעלהו לעולה כפי שאומרים חז'ל, ויעלהו לעולה תחת בנו, אומרים חז'ל, שכל מה שהוא עשה לאיל הזה, אמר יהי רצון כאילו שנעשה בבן, הוא רצה להשלים את הניסיון שלו לכן הברכה מן השמים באה רק אחרי שא'א הקריב את האיל כי יען אשר עשית את הדבר הזה, היינו האיל תחת הבן ולא חשכת את בנך את יחידך, לכן כי ברך אברכך וכו' עיי'ש ברמב'ן. עיין בספרי פרשת ואתחנן בכל לבבך כאברהם אבינו ובכל נפשך כיצחק ובמהר'ל בנתיב אהבת ד' כותב כי המושג לאהוב מישהו אחר לאהוב את ד' כי הוא הקב'ה חלק ממנו. יש בכל יהודי פנימה נקודה של אלוקות האלוקות מתגלה גם בנו בתוכנו וכל כל העולם כולו באמת הוא חלק מעצמיותנו. האהבה היא דרגה של הכרה בקירבה אל ד' ואילו העקידה נוספה כאן לבחינת יראה למעלה מן ההבנה וע'כ הקרבת השה לעולה תחת בנו מבטאת רצון להשלמה ושלימות גם מבלי הציווי, אלא מתוכו של א'א. ודו'ק בלשון רש'י בפרשת אמור (כ'ג, כ'ד) זכרון תרועה -  לזכור לכם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל! וכמו שפרש'י בבראשית (כ'ב, י'ג) שהיה מתפלל ואומר יה'ר שתהא זו כאילו היא עשוייה בבני.

אשר יאמר היום בהר ד' יראה, אומרים חז'ל למה נקרא שמו הר המוריה, על שם המור וכו' (ועיין רש'י כאן כ'ב ב', ובשיה'ש ד' ו'. ועיין ברמב'ן כי תשא עה'פ מר דרור המור יוצא מלחות של חיה טמאה). ויקח אברהם, אשה ושמה קטורה, למה נקרא שמה קטורה, אומרים חז'ל שנאים מעשיה כקטורת מה מיוחד בקטורת, אומרת הגמ' ביומא דף לח, קטורת העשן שלה, היה מיתמר ועולה, בצורה ישרה למעלה. 'הדודאים נתנו ריח', אומרת הגמ' אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם של חטא, הם אלה שלעתיד לבוא יקויים בהם הפס' הדודאים נתנו ריח. הריח זה מה שהנשמה נהנת ממנו כל הנשמה תהלל י-ה. ריח כפי שהזכרתי לכם פעם הוא החוש היחיד שלא נפגע בחטא אדם הראשון כל החושים מוזכרים שם ותרא האשה וכו' חוץ מחוש הריח לכן על משיח כתוב לעתיד לבוא והיה בהריחו ביראת ד', חוש הריח שמסמל את כל הטהרה והטוהר והנקיות זה מה שנאמר אצל אברהם אבינו שהגיע לשיא המעלה, ויקרא אברהם שם ... אשר יאמר היום בהר ד' יראה. שם בהר המוריה שמקטירים שם את הקטורת שכה'ג נכנס עם הקטורת לכפר, אברהם הגיע לשיא השיאים שאפשר להגיע על ידי נסיונות.

הזכרנו את השאלה למה אברהם אבינו, שאל עצה על המילה, ואילו לעקידה הוא לא נטל עצה, מפני שהיה לאברהם אבינו את החשש שאם יתחיל קצת להתרומם מעל הציבור הוא יפסיד את ההשפעה, המגמה היא לא להתנתק מציבור אלא להפרד על מנת להתחבר. מזה חשש אברהם אבינו. הוא כבר לא היה צריך לשאול עצה אחרי המילה לגבי שאר הנסיונות הוא ידע שכמה שאדם מתרומם יותר מתנשא יותר אז ההשפעה שלו לא פוחתת והולכת אלא בדיוק להיפך, היא הרבה יותר גדולה. גם אותם הדברים שאולי לנו כלפי חוץ זה נראה הפרדות, ניתוק, גם שאדם מתחתן, התורה קוראת לזה, בא בקהל או לא בא בקהל. אדם שמתחתן זה נראה כאילו הוא מצטמצם לעצמו וחי לעצמו, בכל זאת הוא נקרא בא בקהל. התורה אומרת לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ד', אבל מי שכן מותר להתחתן איתו הוא בא בקהל לא נהיה מצומצם מנותק אלא בדיוק להיפך הוא בא בקהל.

וז'ל הרב זצ'ל באוה'ק חלק ב', עמ' תלט-מ 'שני קוים עוברים לפנינו בהדרכת הכלל והפרט, קו המבדיל, וקו המחבר. הקו המבדיל היא ההתכנסות האישית, שהיא באה מתוצאת השאיפה להשלמה רוחנית פנימית, מחשבתית והרגשית, ומזה גם כן טבעית ופעולתית, המסתעפת ממנה, שרק איש המעלה בהתבודדותו יוכל להשיגה, לציירה ולקנותה וכל אשר ירבו עליו חברים ומתחברים הנם עושקים ממנו את האושר העליון של הבדידה האצילית, ושטף המעין המקיר כל כך חיים עליונים, טהורים ועזיזים, קדושים ונאצלים, הוא מזדער ומצטמצם. בהדרכת הכלל באה במקומה הבדלה כתתית, הבדלת שבט לוי ביסוד האומה, והבדלת הכהונה מתוכו. בזמנים המאוחרים, הבדלת חברים מעמי הארץ ובכלל הרי הוא התוכן הרחב של הבדלת ישראל מן העמים, ובהרחבה יותר קדומה הבדלת האדם מכל הבהמה והחיה, על ידי הגדרה של חלקים מיוחדים, תורות ומשאת נפש מיוחדות, שבהם עומד עולמו הפנימי האנושי, המתנשא למעלה למעלה. אבל בתוך עמקה של הבדלה זו התחברות והכללה גנוזות הן, כלולות הן בכללותה הכחות המפוזרים בכל המרחב, שמהם יבדל הנבדל, הולכים הם ופועלים לטובה בעצמיות העליונה של הצביון השלם הנבדל, והשאיפה מזיזה הזזה פנימית אדירה אצילית ומקודשה את כל המרחב. האדם, בהתבדלותו מכל החי והתרוממו בספירתו העליונה הוא מתכשר דוקא על ידה להתעלה ולהאדר עד היותו צביון כללי, הנושא בתוכו את ההתעלות הרחבה של כל העולם כולו. האומה המיוחדה, סגולה מכל העמים. בשמרה את כל סגולותיה הפנימיות, בהתבדלה מכלם, הרי היא מוכנה להתכשר להעשות לאור גוים, ותשועת אפסי ארץ. השבט הלוי, בהתיחדותו בתנאיו המובדלים הרי הוא מתאצל והולך ושומר את צביונו, מתקדש ומתנשא עד היותו לברכה לכללות האומה. והכהונה, בקדושה המיוחדה הרי היא מתעלה עד כדי שאיבה עליונה של רוח הקודש, לאושר הכלל כולו, ועילוי מהותו היותר פנימית החברים, יחידי הסגולה, בהבדלם מעמי הארץ, הרי הם שומרים את שאיפתם הרוממה העולה למעלה למעלה מכל הערכים הרגילים, ומתחטבים להיות לנושאי כשרונות ורעיונות, שבהתפשטם הרי הם למקור ברכה לרבים, ובעמידת צביונם בחיים הרי החיים בעצמם מתבססים, מוצאים את ערכם, והולכים במסלה הקולעת אל מטרתם הנצחית והזמנית. וזאת היא נחלת ד' בכל דרך הקודש, הפרדה על מנת התחברות להיפך מההכללה הגסה, המדברת גדולות ואומרת לאגד הכל בחבילה אחת, ומאבדת את כל הוד רוחני ואצילי. וסוף כל סוף על ידי החשכת החיים נעכר אור הדעת הצלול, והאהבה הגסה המיוחדה של כל בריה מתגברת ונעשית מזוהמה, עד שהכל מתפרד, והארץ כולה תנוע כשכור מכובד פשעה. סטרא אחרא שרי בחיבורא וסיים בפירודא, וסטרא דקדושה שרי בפירודא וסיים, בחיבורא, ושם גופיה איקרי שלום'. זה מה שהתורה מסיימת לגבי אברהם, להפרד על מנת להתחבר. וילכו שניהם יחדיו, אומר רש'י, אברהם שהיה יודע שהולך לשחוט את בנו, כיצחק שלא היה מרגיש בדבר, ואח'כ וילכו שניהם יחדיו בלב שווה. גם מה שכתוב אחרי העקידה, וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדיו אפשר שם לומר את אותו פירוש, בלב אחד. כשהתעלה אברהם אבינו למדריגה של העקידה זה לא היה ניתוק מאלו שכל הזמן הוביל אותם, ונשתחוה ונשובה אליכם, לא סתם נחזור אלא בדרגה כמו שהתורה מעידה איך הוא הלך עם יצחק יחדיו כך גם ההליכה לאחריה, ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע – בלב אחד.