שיחת סוף זמן קיץ תשע'ב

כבוד תורה

לפני שניגש לעצם העניין, אי אפשר שלא להזכיר לפחות ברמז, כמו משה רבנו בפרשת השבוע, ועל אף כל העדינות של התלמידים כאן; להזכיר מאמר אחד של חז'ל (שבת קיט ע'ב): 'כל המבזה תלמידי חכמים - אין לו רפואה למכתו'. על איזו תרופה מדובר שהם צריכים לה ומונעים אותה מהם?

בספר שו'ת באר משה, שהיה הרב של העיר סלבודקה, מפרש העניין: הגמרא אומרת (קידושין ל ע'ב): 'בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין'; כשאין את האחד מול השני - מאבדים את האיזון. המבזה ת'ח אין רפואה למכתו, דהיינו, לא קיים אצלו ה'בראתי לו תורה תבלין'. וממילא הוא נשאר נאבך רק עם יצרים אפילים בלי שום תרופה. זאת מפני שהתורה לא יכולה להגן על מי שמבזה את התורה עצמה. בפרט כשאדם בא להרבות בשבחה של תורה, וחושב שיעשה זאת על ידי כל מיני דברים שהם בעצם ביזיון התורה. אין ספק שזה הרבה יותר חמור בכפל כפליים, ובפרט כששתקי רבנן ולא מיחו.

לצערנו, יכול להיות שיש תלמיד אחד או שניים שוטים, שחושבים שכבוד התורה זה לא עניין כ'כ גדול - 'אז ביזו ת'ח...'. אולם חז'ל אומרים (שם): 'לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים'. וכבר הזכרנו מה שכתוב בספר חסידים (סימן רח), שאין ת'ח מתבזים על הציבור עד שיבזו זה את זה. אין שום קולא ח'ו בדברים האלה. אמנם אנחנו חונכנו שלא תמיד צריך להגיב - עם שוטים זו סכנה להתעסק. אבל היה פעם מעשה לפני הרבה שנים, שמישהו באיזשהו מקום אמר איזו מילה לא יפה בלשון המעטה, ואיזה בחור, כנראה לא הכי חכם, הלך לספר לרב צבי יהודה זצ'ל מה שנאמר. הרב צבי יהודה שאל שאלה אחת בקצרה: 'בגור היה קורה דבר כזה?!', וזה הספיק.

אך לא על זה אני רוצה לדבר; אמרנו שנלך בעקבותיו של משה רבנו, שגם הדברים שאמר בפרשה, אמר ברמז. אע'פ שאח'כ משה רבנו דיבר ביתר אריכות על מה שאמר קודם לכן ברמז. רש'י אומר על הפסוק 'ולבן וחצרות ודי זהב', שבין היתר רמז משה על חטא המרגלים. ואילו אח'כ משה רבנו הרבה לדבר על חטא המרגלים. אם כך, איך רש'י אומר שמשה רבנו הוכיח את ישראל רק ברמז? אלא כנראה שההתחלה צריכה להיות עכ'פ ברמז. 'הנעלבים ואינם עולבים עליהם הכתוב אומר: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'' (שבת פח ע'ב), ופירש הרבי הזקן מגור, שאוהביו של אותו נעלב ואינו עולב - הם צריכים לצאת, כצאת השמש בגבורתו...

הסתכלות רוחנית אמיתית על המציאות

כתוב בחז'ל (סנהדרין כד ע'א): ''במחשכים הושיבני כמתי עולם' - אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל'. חלק מהמפרשים מפרשים, שהכוונה שתלמודה של בבל, בבחינה מסוימת הוא חושך כביכול לעומת התלמוד שיהיה לעתיד לבוא, או לעומת התלמוד הירושלמי. אך הנצי'ב בכמה מקומות מפרש פירוש הפוך (ויקרא כד, ד; ישעיה כט, יח; תהילים קיט, פה), שהכוונה שגם בתקופה של חושך, כמו בגלות בבל - מה שנתן לנו את האחיזה ואת היכולת לעמוד, זה תלמודה של בבל. דהיינו, 'במחשכים הושיבני כמתי עולם' - מה שנתן לי את התקומה בזמן של 'במחשכים הושיבני' - זה שהיינו דבקים בתלמודה של בבל. כידוע כתוב בראשנים, שהסיבה שאנו יותר מתעמקים בתלמוד הבבלי, מפני שהוא מבורר יותר מהתלמוד הירושלמי. אע'פ שיש שיטות שסוברות, שיש לפסוק כמו הירושלמי לעומת הבבלי. והרמב'ן במלחמות בר'ה כותב (דף ז ע'א), שלפעמים להלכה יש להכריע כמו הירושלמי, מפני שנכתב בארץ ישראל, ואווירא דא'י מחכים. אך למעשה עכ'פ, פוסקים בד'כ כמו הבבלי, ולא כמו הירושלמי.

כתוב במדרש (תנחומא פרשת נח סימן ג) על הפסוק (ישעיה ט, א) 'הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל': 'אור גדול - אור שנברא ביום ראשון, שגנזו הקדוש ברוך הוא לעמלי תורה שבע'פ ביום ובלילה, שבזכותן העולם עומד'. הדבר שמאיר את עיניהם של אנשים סומי עיניים מבחינה רוחנית, זהו תלמודה של בבל. כמו שהנצי'ב אומר, במחשכים הושיבני - בזמן שהיו בחושך, לומדי תלמודה של בבל היו אלה שהתקיים בהם הפסוק 'ראו אור גדול'.

וזה הפירוש של מה שאמרו חז'ל (אבות ו, א): 'כל העוסק בתורה לשמה - זוכה לדברים הרבה', ובין אלו הדברים הרבה: 'ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים'. התורה מגדלת ומרוממת את האדם. כמו שאמר רב יוסף על עצרת (פסחים סח ע'ב): 'אי לא האי יומא דקא גרים - כמה יוסף איכא בשוקא', ומפרש רש'י: 'אי לאו האי יומא - שלמדתי תורה ונתרוממתי'. מה הפירוש שהתורה מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים?

חלק מהמפרשים מבארים: כשאדם נמצא על הקרקע, נדמה לו שכל הדברים שרואה לנגד עיניו הם דברים גדולים מאוד. אבל כאשר מתרומם האדם ורואה את הדברים מזווית יותר גובהה, וכמו שכתוב בנביא (יחזקאל ג, יז): 'צופה נתתיך', אע'פ שהוא מתרחק מהדברים שנמצאים על גבי הקרקע, הוא מקבל פרופורציות וזווית ראיה הרבה יותר נכונה, הוא רואה שיש דברים שהם הרבה יותר גדולים ועליונים מאשר הדברים שנמצאים על גבי הקרקע. זו כוונת המשנה באבות: כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ובין השאר - מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים; אדם שטובל את כל כולו במקווה של תורה, יודע שאין דבר יותר גדול מהלימוד. וגם מה שהיה נדמה לו לפני כן שהוא דבר גדול מאוד, עכשיו כשהוא מחובר לתורה, הוא נמצא ברמה גבוהה יותר, והרף שלו הרבה יותר גבוה, וממילא ההסתכלות שלו על המציאות היא הרבה יותר אמיתית.

אומרים בשם הרב זצ'ל, שיש כאלה שאומרים על גדולים, שכמה שאדם יותר רחוק מהם, הם נראים לו הרבה יותר גדולים, וכמה שאדם מתקרב אליהם, נראה לו שהם בשר ודם כמוהו. דבר כזה אדם ברחוב יכול לומר. אבל אדם שיש לו ראיה רוחנית מרוממת, הוא יודע להעריך יותר את לומדי התורה, הוא יודע שלא מסתכלים עליהם בעיניים רגילות בשר ודם.

צריך ראיה רוחנית. כמו שהזכרנו הרבה פעמים את הפירוש של שערי תשובה (או'ח תרצז) על מה שמתפללים בכל יום 'והאר עינינו בתורתך'; שאין הכוונה רק שתפתח לנו את העיניים כדי שנבין את התורה, אלא יותר מכך, שכל מה שאנחנו רואים במציאות, נבחן לפי משקפיים של תורה, שזו ראיה הרבה יותר נכונה ואמיתית על המציאות. וזוהי גדולתם של ת'ח, שלא רק את הסוגיות מבינים יותר לעומק, אלא גם המציאות מבינים יותר לעומק.

אבי מורי זצ'ל שאל פעם באחד ההספדים על הרב ישראלי בישיבה: הגמרא אומרת שהקב'ה רצה לעשות רעידת אדמה על כך שיהושע לא נספד כהלכה (שבת קה ע'ב). ושואלים המפרשים, וכי איך אפשר לומר שיהושע לא נספד כהלכה? הרי כתוב בספר יהושע (כד, ל; עיין רש'י שם), שהעמידו דמות חמה בכל מקום זיכרון למופת הגדול שעשה יהושע - 'שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון' (יהושע י, יב). קראו הרבה כיכרות על שמו, עשו רחובות על שמו, מה לא עשו?! בכל זאת באים חז'ל ואומרים שיהושע לא נספד כהלכה. מדוע?

פירש אבי זצ'ל, יהושע היה ממשיכו של משה רבנו - 'משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע'. אחד שנמצא בדרגה כזו, שנצטווה ע'י משה רבנו למסור את התורה לדורות הבאים, כשמשבחים אותו על איזה מופת שהעמיד חמה, זה בעצם מגרע מקומתו. זה כמו אדם שיכול לשבח דבר שהוא כלי זהב, ואומר עליו שהוא כלי כסף. הגמרא בבבא מציעא אומרת, ששומר שחשב על משהו שהוא כלי כסף ומצד האמת זהו כלי זהב - זה נחשב לפשיעה בשמירה. כל דבר צריך לתת לו את החשיבות שלו כפי שהיא. זהו שלא נספד כהלכה; 'כהלכה' הכוונה, לפי הערך האמיתי של אותו אדם, שאם אתה אומר על מישהו דברים שהם מה בכך, סימן שלא הכרת את האדם באמת, וממילא אינך יכול לדבר עליו. זה נכון על כל ת'ח בכל דור שהוא, וכמובן על כל גדולי דורנו שלעצרנו הסתלקו יותר מידי מהם בשנים האחרונות. וכבר דיברנו על כך בשיחות לפרשת שבוע.

על שלא ברכו בתורה תחילה

הזכרנו את הגמרא שאומרת (נדרים פא ע'א): 'על מה אבדה הארץ - על שלא ברכו בתורה תחילה'. והמפרשים מקשים, שלכאורה בפסוק כתוב 'על עזבם את תורתי' (ירמיה ט, יא); ועל פי מה חז'ל באים ואומרים שהכוונה שלא ברכו בתורה תחילה? השאגת אריה רוצה לומר (סימן כד), שמכאן ראיה שברכת התורה היא מדאורייתא, שלא מסתבר שעל ברכה דרבנן אבדה הארץ. אבל עדיין, לכאורה זה לא הפשט של מה שכתוב בפסוק!

וביאר המהר'ל (חידושי אגדות שם, הקדמה לתפארת ישראל, נתיב התורה פ'ז): הברכה מעידה מאיזה זווית ובאיזו הסתכלות האדם ניגש לדבר שעוסק בו. כאשר אדם יודע מהו הערך של הדבר שניגש לעסוק בו, זה מתבטא בצורת הברכה שמברך על אותו דבר. וזו כוונת חז'ל: על עזבם את תורתי - שלא ברכו בתורה תחילה; דהיינו, עזיבת התורה התבטאה בברכה, שהיות והתורה לא הייתה מספיק חשובה בעיניהם - לכן הם לא ברכו בתורה תחילה, וזה עצמו נחשב לעזיבה.

כיוצא בזה פירשנו על התפילה שאומרים אחר הלימוד: מודים אנחנו לפניך ששמת חלקנו בין יושבי בית המדרש וכו'. שהנה, אם היו שואלים אנשים אחרים, היו מתקנים נוסח תפילה אחר, שאחרי הלימוד אדם צריך להתפלל, כמו שהרמב'ן כתב באיגרת לבנו, שאחרי הלימוד יש להסתכל ולהתבונן מה אתה יכול ליישם הלכה למעשה מהדברים שלמדת.

הפירוש הוא: אין הכי נמי, אדם צריך לבקש שיוכל לממש בלמעשה כל דבר בלימוד, כמו שהרמב'ן כותב. אך לאדם יש את הזכות לבקש את הבקשה הזאת רק כאשר הוא מודה להקב'ה ששם את חלקו מיושבי בית המדרש, יודע להעריך את מה שקיבל; אז הוא יכול לבקש את הברכת והבקשות הנוספות. אבל אם ח'ו לא ברכו בתורה תחילה - לא יודעים להעריך מה שמקבלים - זה נקרא על 'עזבם את תורתי'.

השורש של שנאת חינם

אומרת הגמרא בתענית (דף כט ע'א): כתיב: 'ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא'. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה ליל תשעה באב היה; אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני קובע לכם בכיה לדורות'. המהרש'א מפרש שם, שהבכיה של חינם היא מה שכתוב בספר דברים (א, כז): 'וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ'. על פי זה כותב שם המהרש'א דבר מופלא מאוד: הבכיה של חינם, אין הכוונה רק שלא היה להם על מה לבכות, אלא זו הייתה בכיה שנבעה מתוך שנאת חינם כלפי הקב'ה, בעצם העובדה שאמרו: בשנאת ה' אותנו וגו'. לפי זה אומר המהרש'א, שעל בכיה זו גלגל הקב'ה את חרבן בית שני, ולא בית ראשון, שהרי בית שני נחרב על שנאת חינם, ובבכיה של חינם שבמדבר מצינו את הנושא הזה של שנאת חינם כלפי הקב'ה. ולכן, מידה כנגד מידה, נתגלגל החרבן של הבית השני, שהיה בגלל שנאת חינם.

לפי המהרש'א, יכול להיות שיש משהו קצת יותר עמוק. כידוע, בית ראשון נחרב על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים; ובית שני נחרב על שנאת חינם (יומא ט ע'ב). והנה, בתורה ישנן שתי תוכחות; אחת בפרשת בחקתי, ואחת בפרשת כי-תבוא. וכתב הרמב'ן על התורה (ויקרא כו, טז), שהתוכחה שבפרשת בחקתי היא על תקופת בית ראשון, והתוכחה שבפרשת כי-תבוא מרמזת על מה שהיה בתוקפת בית שני. וזה צריך בירור, שהרי אנו ידועים שבית שני חרב על שנאת חינם, ולפי הרמב'ן התורה בפרשת כי-תבוא הייתה צריכה לומר שהחרבן בא בגלל שנאת חינם; אבל בפסוקים הרי לא כתוב כך, אלא כתוב (דברים כח, מז): 'תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל'. איך א'כ הרמב'ן אומר, שהתוכחה של כי-תבוא היא על הבית השני?

הפירוש הפשוט הוא, שהמקום בו נולדת שנאת חינם, זהו מקום בו לא עובדים את הקב'ה בשמחה. שורש הדבר שמוביל את האדם לשנאת חינם, זה כשחסרה לו שמחה, ובפרט כשחסרה לו השמחה בעבודת ה'; אז זה יכול להביא גם לבעיות ברוחניות - קנאה, שנאה, תאווה ולכל הדברים שמוציאים את האדם מן העולם (עיין אבות ד, כא).

אבל יש מפרשים שיש נקודה נוספת בחילוק בין בית ראשון שהיה על שלושת העבירות, לבין הבית השני שהיה על שנאת חינם. בית שני היה זמן שהצדוקים התחילו להרים ראש. הזכרנו כבר פעם מה שכתוב בפרקי אבות: 'רבן גמליאל אומר וכו''. הראשון בפרקי אבות שמוזכר אצלו התואר 'רבן'. על הלל לא כתוב 'רבי' או 'רבן'. 'גדול מרבן שמו', כתוב (תוספתא עדויות ג, לד). אם כן, למה אצל רבן גמליאל כתוב 'רבן'?

כתבו המפרשים הקדמונים, שהיות ובזמן רבן גמליאל היו כאלה שכפרו בתורה שבע'פ, לכן היה צריך להשיב תשובת משקל כנגד אותם האנשים שכפרו בתורה ובמגידיה, כלשון הרמב'ם (הלכות עבודת יוה'כ א, ז). ואחד מהחיזוקים היה להוסיף גם את שם התואר 'רבן'.

וזה מה שהיה בבית שני. הפירוד והשנאת חינם שהיו בבית שני, לא היו סתם רק בגלל איזה שהם תאוות של קנאה ושנאה וכד'; אלא ברגע שאנשים שהטילו ספק בתורה שבע'פ, אז האמת נעשית עדרים עדרים, ואז ישנה שנאת חינם. שנאת חינם לא כפשוטו - סתם שַׁכֵן אחד שנא את השני. וכבר הנצי'ב בהקדמה לספר בראשית עורר נקודה זו, שאי אפשר לפרש שהשנאת חינם היא כפשוטו, אלא זו הייתה שנאה שעטפו אותה במשהו שנחשב בעיני אותם אנשים כאילו עשו את זה לשם שמיים, כאילו עשו את זה לתיקון העולם, שכל אחד חשד את השני שהוא צדוקי, ומצווה לרדוף אותו ולהרוג אותו. ועל זה נחרב הבית.

זה לשון הנצי'ב: 'זה הספר הנקרא ספר בראשית. נקרא בפי הנביאים ספר הישר... ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמם. ע'כ מפני שנאת חינם שבליבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובא ע'י זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית. וע'ז היה צידוק הדין, שהקב'ה ישר ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר, גם בהליכות עולם ולא בעקמימות, אע'ג שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ. וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים. היינו, שהתנהגו עם אוה'ע, אפילו עובדי אלילים מכוערים, מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר הוא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אע'ג שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם כמבואר במאמרו למלך סדום, מכל מקום חפץ בקיומם. ובבראשית רבה פרשת וירא (פרק מט) איתא: ע'ז שאמר הקב'ה לאברהם אבינו: 'אהבת צדק ותשנא רשע' - אהבת להצדיק את בריותי ותשנא להרשיען ע'כ וכו'. והיינו ממש כאב המון גוים, שאע'ג שאין הבן הולך במישרים, מכל מקום שוחר שלומו וטובו. וכן הוצק חן ודרך ארץ נפלא על דבר אברם את לוט, כמו שנתבאר בפרשת לך לך. וכן ראינו כמה נח היה יצחק אבינו להתפייס ממשנאיו, ובמעט דברי פיוס מאבימלך ומרעיו נתפייס באופן היותר ממה שבקשו ממנו, כמבואר במקומו. ויעקב אבינו, אחר שהיטב חרה לו על לבן שידע שביקש לעקרו לולי ה', מ'מ דבר עמו דברים רכים, עד שאמרו על זה בבראשית רבה (פרק עד): קפדותן של אבות ולא ענוותנותן של בנים ע'ש, ונתפייס עמו מהר. וכן הרבה למדנו מהליכות האבות בדרך ארץ, מה ששייך לקיום העולם המיוחד לזה הספר שהוא ספר הבריאה. ומש'ה נקרא כמו'כ ספר הישר על מעשה אבות בזה הפרט'.

הנצי'ב הזה הוא אחת מאבני היסוד אצלנו בבית המדרש, ומקווים שגם במקומות אחרים. הנצי'ב חוזר על זה במרומי שדה על הש'ס במסכת יומא, וכך חוזר על זה בתשובות הנצי'ב (חלק ג), וכך חוזר על זה בשאילתות בהקדמה, ופעם חמישית חוזר על זה בפירושו לשיר השירים. כל זה סימן שאצל הנצי'ב זה היה שורש גדול ביהדות. להיות ישר גם בהליכות עולמים, כדי שלא נגיע למצב ח'ו כמו שהיה בבית שני. השורש התחיל בגלל אותם אנשים שכרסמו ולא ידעו להעריך את התורה שבע'פ ואת מגידיה.

אותו ההבדל שהיה בין בית ראשון לבית שני, כתבו הראשונים, היה בין ההגדרה של חטא העגל לבין ההגדרה של חטא המרגלים. בחטא העגל האמינו בדבר הלא נכון. אך במרגלים כתוב ביטוי הרבה יותר חזק (במדבר יג, לא): 'כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ', הייתה להם חולשה גדולה באמונה, ולכן התגלגל מה שהתגלגל.

וזה אולי מה שאומר המהרש'א שהבאנו קודם, שהשנאת חינם בבית שני הייתה המידה כנגד מידה על שנאת החינם כלפי הקב'ה שהתבטאה בחטא המרגלים יותר מאשר במעשה העגל.

ידועים דברי הרמב'ן על התורה, שכשמשה רבנו התפלל על חטא העגל - הזכיר י'ג מידות, ואילו כשהתפלל על המרגלים - לא הזכיר י'ג מידות. והרמב'ן מבאר מדוע זכות אבות לא עמדה בשביל חטא המרגלים כמו שעמדה בחטא העגל (במדבר, יד, יז). מפני שאחד שכופר ובז למתנות שהקב'ה נותן לאבות - זכות אבות לא יכולה לעמוד לו. ובעצם זהו הפשט של הפסוק (ויקרא כו, מב): 'וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר', ומיד אח'כ: 'וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר', כמו שאומר הרמב'ן, שרק מי שמודה על הארץ ומזוהה עם המתנות שנתנו לאבות - רק אצלו זכות אבות עומדת. וכ'כ הרב זצ'ל בשיחותיו לספר בראשית.

זה היה ההבדל בין חטא העגל לבין חטא המרגלים, ואותו ההבדל היה בין בית ראשון לבין בית שני.

בגמרא ביומא שם נאמר: 'ראשונים שנתגלה עונם - נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עונם - לא נתגלה קצם'. דהיינו, בבית ראשון נתגלה עוונם, ולכן גם ידעו מתי יחזרו מהגלות; אבל החטא בבית שני לא נתגלה, ולכן הנביאים גם לא אמרו להם מתי תגמר הגלות. ותמהו המפרשים, הרי הגמרא אומרת במפורש למה חרב בית שני - אם משום שנאת חינם, אם משום שלא ברכו בתורה תחילה. מדוע הגמרא אומרת שבתקופת בית שני זה נחשב שלא נתגלה עוונם?

ופירש המשך חכמה (בהפטרה לפרשת דברים): חטא שנאת חינם לא תמיד נראה כלפי חוץ; יש הרבה דברים שבלב שאדם לא תמיד מגלה אותם כלפי חוץ. ויותר מכך, ישנם אמנם דברים שקורים לאדם, אבל הם לא נעשים חלק מהותי ממנו, רק נדבק בו איזה כתם. אולם ישנם לפעמים דברים כאלה, שכשאדם חלילה נופל בהם, הם נהפכים להיות חלק ממנו, ואלו הדברים שנובעים מבפנים, כמו שנאת חינם. על כן הגמרא אומרת שזה נחשב כאילו לא נתגלה עוונם, דהיינו שזה לא היה גלוי כלפי חוץ, היו רק דברים שבלב. ולכן זה היה הרבה יותר חמור, מפני שזה לא היה רק כתם חיצוני.

בספר חרדים כותב (בפרק שביעי), שכל פגם בשנאת חינם זהו פגיעה ב'אנוכי ה' אלוקיך', מפני שבעל אמונה אמיתית בהשגחה פרטית, יודע שאין לו על מה לשנוא את השני.

'לא נתגלה עוונם' - והרי באמת בבית ראשון הנביאים התרעמו וזעקו על המצב, ואילו בבית שני לא מצאנו שהתריעו והוכיחו בשער בת רבים, וגם זה בכלל מה שנאמר לא נתגלה עוונם - הכל היה בהסתר. וכעין זה כתב בתוס' הרא'ש ביומא שם, שלא נתגלה עוונם בבית שני ע'י הנביאים, שלא היה רמז לכך בנביאים, ועל כן גם לא נתגלה קיצם, דהיינו ע'י הנביאים. חוסר הגילוי של עוונם מצביע על כך שאין כאן חטא מסוים בדווקא, אלא שבאופן כללי נתמעטו הלבבות, נתרחקו ממקור הרוחניות, שהרי כבר אין נבואה, ומהם עצמם נסתרה ירידתם. וע'כ שורש הקלקול התבטא בעומק הויתו של האדם בתכונתו, בנפשו בתוכו פנימה, ושנאת חינם - שהיא דבר המסור ללב לאישיותו של האדם ולדרגתו - ירדה. וע'כ לא שיך שיתגלה קיצם, כי זה רק ביחס לפועל מסוים לכשבא לגמר תיקונו, משא'כ כשהריעותא היא בדור בנפשות, בתוכן החיים בשורשיו. ומפני שאין לו קצבה וזמן, ע'כ הייחול המקווה הוא 'אני ה' בעיתה אחישנה'. 'היום אם בקולו תשמעו'.                                  

הצפייה לישועה

אחד הדברים שנשאל אדם לעתיד לבוא הוא: 'צפית לישועה?' (שבת לא ע'א). רש'י מפרש שהכוונה, האם צפית לקיום דברי הנביאים. והר'ן מוסיף עוד מילה: 'בימיך'. כלומר, לא מספיק שאדם יהיה בעל אמונה שהדברים שהנביאים אמרו באמת יתקיימו, אלא צריך להאמין שיתקיימו בימיך. וכך כותב הרמב'ם (הל' מלכים יא, א): 'וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו', דהיינו לא חושב שיבוא בימיו - 'לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה''. המקור של הרמב'ם הוא מהפס' 'ושב ה' אלקיך גו''. הפסוק הזה מדבר על כל מיני הבטחות טובות שיהיו לעתיד לבוא עם ביאת המשיח. אם כן, יוצא מהרמב'ם חידוש גדול: להאמין בביאת המשיח, זה לא רק להאמין שיבוא, אלא גם לחכות לביאתו, וזה כולל גם את האמונה, שכל ההבטחות שכתובים בתורה ובנביאים יתקיימו בזמן ביאת המשיח; זה חלק מהאמונה היהודית בביאת המשיח. ועל זה נאמר ששואלים את האדם לעתיד לבוא: 'ציפת לישועה?'.

הבאנו פעם מה שכתוב בספר פלא יועץ (אות צ), שצפית לישועה לא הולך רק על האמונה בביאת המשיח, אלא זה הולך על כל אדם בדברים הפרטיים שלו. כל מצוקה שיש לאדם - גם על זה ישאלו אותו לעתיד לבוא: 'האם צפית לישועה?'.

ויותר מכך; הרמב'ן כותב בתחילת פרשת תרומה (שמות כה, ב), שהמשכן ואח'כ המקדש היו בעצם המשכיות של השראת השכינה שירדה להר סיני. הר סיני היה מעמד בזמן מסוים, ואע'פ שאחרי מתן תורה כתוב: 'במשוך היובל המה יעלו בהר', מכל מקום השכינה לא בטלה, אלא הקב'ה דאג שהיא תלווה את ישראל במדבר - במשכן, ואח'כ גם בזמן המקדש; הכל זה המשכיות אחת של מעמד הר סיני. ועל זה מוסיף הרמב'ן (בהקדמה לספר שמות), שגאולת ישראל ממצרים האמיתית, לא נגמרה ביציאה הפיזית כשיצאו ממצרים, אלא 'עד יום שובם אל מקומם, ואל מעלת אבותם ישובו'. כשישראל יגיעו למצב כפי שהובטחנו וכפי שהיה אצל האבות - זה נחשב לגאולה האמיתית המושלמת. לפי זה, האמונה בביאת המשיח, והחובה לחכות לביאתו כמו שכותב הרמב'ם, היא שנשוב למעלת אבותינו כפי שמגדיר הרמב'ן, שכמו השכינה שהייתה בסיני וההמשך שלה במשכן ובבית במקדש - כך גם לעתיד לבוא, נחזור למעלת אבותינו.

האבודרהם בסדר הפרשיות וההפטרות מפרש את הסדר של שבע דנחמתא שקוראים אחרי תשעה באב:

'אומר במדרש על דרך צחות, כי תקנו לומר בתחלת הפטרות הנחמות 'נחמו נחמו עמי', כלומר שהקב'ה אמר לנביאים: נחמו נחמו עמי. על זה משיבה כנסת ישראל: 'ותאמר ציון עזבני ה'', כלומר איני מתפייסת מנחמת הנביאים. ואומר: 'עורי עורי לבשי עוז זרוע ה' עורי כימי קדם'. ובמקומות שמפטירין במקום ההפטרה זו: 'עניה סוערה לא רוחמה', כלומר הנביאים חוזרין ואומרים לפני הקדוש ברוך הוא: הנה כנסת ישראל לא נתפייסה בתנחומין שלנו. על זה חוזר הקדוש ברוך הוא ואומר: 'אנכי אנכי הוא מנחמכם', ואומר עוד: 'רני עקרה לא ילדה', ואומר: 'קומי אורי כי בא אורך'. על זה משיבה כנסת ישראל: 'שוש אשיש בה'', כלומר עתה יש לי לשוש ולשמוח, 'תגל נפשי באלהי כי הלבישני בגדי ישע' וגו''.

האבודרהם אומר, שיש מהלך שלם בהפטרות המורה על וויכוח בין כנסת ישראל להקב'ה על  סוג הנחמה שתהיה. תחילה יש קריאה של הקב'ה: 'נחמו נחמו עמי'. על כך באים ישראל בטענות להקב'ה: 'עזבני ה' וה' שחכני' - מדוע הנחמה שלנו צריכה לבוא רק באיזו מן קריאה כזאת?! לאחר מכן הקב'ה פונה חזרה לישראל ואומר, שרואה כי 'עניה סערה לא נוחמה', ומבטיח עוד הבטחות: 'בצדקה תכונני וכל כלי יוצר עליך לא יוצלח וגו''. עד שלבסוף כתוב: 'אנוכי אנוכי הוא מנחמכם' - הקב'ה בעצמו. כנסת ישראל לא מספקת בזה שהקב'ה נותן לה הבטחה של קריאת 'נחמו נחמו עמי', אלא המרגוע האמיתי, זה רק כאשר 'אנוכי אנוכי הוא מחנכם', שזה לא דבר שבא מהצד, אלא פעולה אישית מצד הקב'ה.

כתוב בתרגום יונתן על הפסוק בירמיה, ששורש כל החורבנות שהיו במשך ההיסטוריה הוא בגלל החסרון של בית המקדש.  וכתבו המפרשים, שזהו המקור לכך שבקינות של תשעה באב לא מזכירים רק את הפסוקים וכל הדברים שעוסקים בחרבן בית המקדש, אלא מזכירים גם כל מה שבא כתוצאה מכך שאבד בית המקדש.

וגם זה בכלל מה שחז'ל אומרים, שלעתיד לבוא שואלים את האדם אם צפית לישועה, לא סתם שהעולם יגאל או אתה באופן אישי תיגאל, אלא כל מה שהנביאים דיברו, לצפות שהמשיח יבוא ולחכות לביאתו, כמ'ש הרמב'ם, וכן מה שכותב הרמב'ם, שלעתיד לבוא תרבה הדעת, שזו המגמה של כל הגאולה העתידית; לכל זה אנחנו מצפים שיהיה כמו בהפטרה של פרשת שופטים, שהנחמה תהיה מ'אנוכי אנוכי הוא מנחמכם', ולא ע'י קריאה מבחוץ.

* * *

לקראת בין הזמנים

כתוב בפרשת השבוע: 'יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים'. ודקדק בספר אם הבנים שמחה, שלכאורה היה אפשר לכתוב: 'יוסף עליכם אלף פעמים', ומה פירוש 'ככם'?

אבי מורי זצ'ל פירש, שמשה רבנו רצה לומר לבני ישראל: ארבעים שנה הולכים ביחד במדבר, יש עליות ויש מורדות. אני נותן לכם את הברכה, לא בגלל שאני חושב שלעתיד לבוא היה יותר טוב, אלא 'ככם' - כמו שאתם עכשיו, עם כל מה שיש.

בספר דברי הימים (ד, י) מסופר על יעבץ שהתפלל לקב'ה: 'אם ברך תברכני והרבית את גבולי והיתה ידך עמי'. שואלת הגמ', מה פירוש והרבית את גבולי, וכי רצה קרקעות? אומרת הגמ', והרבית את גבולי - הוא ביקש שירבה את גבולו בתלמידים. כתוב שיעבץ אהב את הקב'ה בכל לבו ובכל נפשו, מדוע התפלל דווקא על 'הרבית את גבולי בתלמידים'?

בפרקי אבות (א, א) כתוב: 'והעמידו תלמידים הרבה', לכאורה היה צריך לומר 'והעמידו תלמידים רבים'? כך שואל המדרש שמואל עמ'ס אבות. הוא מתרץ הכוונה אינה לריבוי כמותי אלא איכותי. העמידו תלמידים בצורה מלאה, הרבה, לא בכמות אלא באיכות. אבל אצל יעבץ אנו רואים לא כך, הוא ביקש והרבית את גבולי בתלמידים, ושם אי אפשר לומר הרבה באיכות, אלא על ריבוי תלמידים כמותי. באף מקום אחר בש'ס לא מצאנו כזו בקשה. גם במחלוקת רבן גמליאל ור' יהושע (ברכות כח ע'א) כתוב שהוסיפו ספסלים, אבל לא כתוב תלמידים מפני שזה גם קודם לא היה. ואיך שומר בית המדרש ידע שהתלמיד הזה הוא כן תוכו כברו, ומה בכלל היתה נקודת המחלוקת?

אומר החידושי הרי'ם דבר הפלא ופלא, המח' היתה עד כמה בית המדרש ישפיע על הבן אדם, אלה שאמרו שאפילו תלמיד שאין תוכו כברו יכנס מפני שהאמינו שברגע שיכנס לבית המדרש, הוא כבר לא יהיה תלמיד שאין תוכו כברו. מה הכוונה אין תוכו כברו זו סוגיא בפני עצמה, יש מפרשים שהכוונה למדות של הבן אדם, ואכ'מ. יעבץ מבקש שירבה גבולו בתלמידים, ואמנם אין סתירה בין הרבוי לאיכות, יעבץ ביקש שאותם התלמידים שלמדו אצלו שגבולותיהם יתרחבו, שההשפעה שלהם לא תשאר רק בבית המדרש.

[בזמנו אחרי מלחמת ששת הימים, היה ישוב מיוחד וחשוב שבלילה היו מגניבים את הצנורות השקיה, זה היה הגבול של הישוב כל פעם כמה מטר יותר החוצה, ובאו לשאול את ר' שלמה זלמן אוירבך אם זה בסדר הוא לא רצה לענות, בא אליו מי שהוא מאותו ישוב,ואמר לו כך וכך עושים בישוב שם, האם העגבניות חייבים במעשרות ועל זה ענה הרב שכן. צריך לדעת איך לשאול...]

אנו תמיד היינו מקסימליסטים. צריך שהגבול יגדל וההשפעה תגדל, שאדם לא ילמד תורה רק לעצמו. אם זה נכון כלפי חוץ, על אחת כמה וכמה שזה נכון כלפי פנים, דהיינו לא להסתפק רק בשיעורים שקיימים, בפרק לקראת הזמן הבא והשנה הבאה, צריך לעשות חבורות. לא כמו שרגילים היום אחד מעיר שנים ממשפחה, ובד'כ על דבר שכבר לומדים בשיעורים בבוקר, צריך להתלבש גם על הפרקים של אחרי צהרים וערב. צריך להציב אתגר גם לפני הצעירים שמגיעים לפה לשנה א', הכוונה ללמוד עוד דברים. למה אי אפשר להתלבש על שב שמעתתא? שימצאו זמן ללמוד את זה, נדמה לי שיום שישי מאוד ארוך... למה שלא ילמדו בזמנים כאלה מס' בעין של סדר זרעים מסכת חלה שכל היסודות של מצות התלויות בארץ נמצאים שם. לא צריך להיות כאלה שרק מה שבַּסֵדֶר שלומדים לומדים.

להעלות את הרף של מה שמתבקש מאדם, ובאמת בזמן בע'ה נעשה שיעור גם על מה שלומדים בצהרים לפחות פעם בשבוע, אבל צריך שתהיה גם אתערותא דלתתא, שזה יהיה בהרבה יותר כוחות משותפים, בפרט הבחורים הצעירים שמגיעים לישיבה, עם שאיפות מאוד גדולות, ברוך ד' איכשר דרא שבחורים צעירים רוצים ללמוד עוד ועוד.

ופה המקום להודות להרבה שמות ואי אפשר לפורטם כי רבים הם, אבל כל מי שעסק ברישום תלמידים וחברותות ולהדריך איך לרשום ולסדר, וכל הטלפונים וסדור הפנימיה, הכרת טובה הכי גדולה שיכולה להיות, קודם כל להכיר שזה באמת טוב ושנית בשמי ובשם כל הרמי'ם יישר כח עצום, ישנה הכרת הטוב גדולה מאוד. [אבי זצ'ל לא היה נוסע לחתונות חוץ לירושלים אבל כל מי שפעל לטובת הישיבה, אם זה היה גבאי או אחראי על חברותות, לא צריך לפרט הכל, כשהגיע זמנו הטוב להתחתן, היה נוסע לחתונות שלהם אפילו מחוץ לירושלים, זה לא אומר שצריך להתחתן מחוץ לירושלים...] המידה הכי מושחתת שיש ח'ו בצד השלילי של הענין, זה חוסר הכרת הטוב כמ'ש הגור אריה בבראשית שאסור לעשות טובה למי שאינו מכיר בטובה.

צריך גם הכרת הטוב לישיבה, אמנם אני פסול לעדות בנקודה הזו, אבל אין ספק שיש הרבה דברים שלפחות משתדלים לעשות טוב, וגם אם יש בקורות מצד התלמידים. אין ספק שהגרעין החזק של כל הישיבה זה התלמידים [ולא העמודים שאין בבית המדרש] בכוחות משותפים. אם יש לפעמים בחור אחד שקצת מוריד את הרוח מהמפרשים 'עזוב אל תשקיע...' זה מחטיא את הרבים, והיו כאלה שהיו משקיעים להגדיל תורה ולהאדירה, והיו כאלה מהצד שחייכו ואמרו 'מה אתה משתדל...

בפרט במציאות של היום, לא בכל מקום יש גילויים של אהבת תורה, לצערנו ללמוד, כמה ספרים אפשר לקרוא אפילו להיפך, יש מקומות שמנצלים את האווירה הכללית כדי לזלזל, כאילו לומדי תורה זה איזה משהו, וזו תופעה לצערנו, היא חודרת למקומות שאנשים אפילו לא חושבים ואין ספק שזה גורם לאיזה שהיא חולשה. במציאות כזו גם החלש צריך לומר גבור אני, התורה היא לא משחק של אף אחד, וכמו שאמרנו בהתחלה מי שמבזה ת'ח אין תרופה למכתו, ואם מישהו בז לתורה, לא צריך להתפעל או לקבל חלישות הדעת. לא צריך להתרגש, להיפך, צריך לעשות מחסום בגלל שזה הקו האדום שלנו. אם אנו לא מאמינים שהתורה מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים, לאיפה נגיע?!  אם לא אלה שלומדים תורה יעשו את זה, אז מי יעשה את זה?!

אבל אין ספק שכל הדברים שעושים פה בישיבה, שכל בחור יראה את עצמו כשותף לענין, אף אחד לא נמצא מעבר לגב, אף אחד לא נמצא מחוץ לתחום, כל אחד בחלק שלו. זה בסה'כ תורם לאדם עצמו לדעת לקבל בסבר פנים יפות את התלמידים החדשים שאמורים להגיע. [היה פעם בחור בישיבה והיה אח'כ גם אברך מצוין, שסיפר לי שהוא נשאר ללמוד בישיבה בגלל הצווארון של החולצה שלי, שאלתי אותו מה הכוונה? הוא אמר לי שפעם בליל שבת הגיע אחד מהישיבה וסידר לי את הצווארון, וראיתי שלמישהו אכפת ממני, ולכן הוא נשאר בלימוד ויצא ת'ח. נכון שזה קצת מצחיק, שאם היום מי שהוא יסדר את הצווארון אז להיפך, יש כאלה שנראה להם שכמה שיותר שלומפר זה יותר טוב, אנו יודעים שיש כאלה... וזה לא דבר שעובר עם הגיל.]

כתוב בברייתא של ר' פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות כו' עד שמגיעים למידת הנקיות. מה זו מדת הנקיות? כל תלמידי ישיבה יענה צריך להיות שמן זית זך, עדין מנומס וכו', אך הראב'ד כשהוא מפרש את הברייתא של ר' פנחס בין יאיר על נקית הגוף והבגד, כלומר רק אחרי הזהירות והזריזות מגיעים למדרגה כזו שגם הנושא של נקיות זה דבר מאוד חשוב.

 אדם צריך להיות מסודר בלימוד שלו, או שהוא מסודר או שהוא לא מסודר כלל. אני לא אומר שזה העיקר, אבל לא לזלזל בדברים האלה, מתוך הרגל זה מביא לפעמים לדברים מאוד לא רצוים, גם לפני החתונה וגם אחרי החתונה.

היוצא מדברינו, שכל בחור יחזור בחודש אלול בכוחות מחודשים, שיפנים את כל מה שיכול וספג מכל מה שאפשר בעולם הרוחני שלו, ולבוא לחודש אלול עם כוחות מחודשים. אם יש בחורים שיש להם דברים שמרגישים צורך שצריך לומר לא צריך להתבייש, האזניים מאוד פתוחות לכל מה שאומרים כמובן בגבול הטעם הטוב שבד'כ יש לבחורים.. ובע'ה שהקב'ה יתן לכולנו את משאלות הלב של יעבץ כפי הגמ' בתמורה, שירבה גבולנו בתלמידים. אדם צריך להתגאות במסרים של הישיבה, כל אחד לפי דרגה שלו.

זה לא עניין פרטי של מישהו, הבקשה של יעבץ להרבות תלמידים. מבחינת האמת אם לא התלמידים שיכניסו ללב ויפנימו ואחרי זה בע'ה בבוא היום יעניקו גם לאחרים, בין בתוך הישיבה או מחוצה לה את מה שהם לומדים, אז אנחנו בעצם חוטאים למטרה, אדם לא צריך להחזיק את התורה רק לעצמו. בתחילה באמת צריך ללמוד כמו שהגמ' אומרת (פסחים סח ע'ב) לך קראי לך תנאי, לצורך נפשו, אבל המגמה העיקרית היא שיש הרבה תורה גדולה שצריכים להעביר אותה גם לאחרים. אנו נתקלים בתופעות שאם היינו מדברים יותר ומתריעים יותר היה אפשר לעצור אבל גם לא עלינו המלאכה לגמור.

אז פעם בשנה לפני סוף הזמן אני מדבר על הדברים האלו ולא משמועות ומכלי שני. בע'ה שהדברים האלה יהפכו לששון ולשמחה וד' ימלא משאלות לבו של כל אחד מהתלמידים של כל מה שצריך בתורה, ביראת שמים ובכל מילי דמיטב, ונחזור בכוחות מחודשים להיות מעושי רצונו ובלתי לד' לבדו.

v      וכאן המקום להודות מקרב לב לתלמידנו היקר מאוד שגיא גורודסקי הי'ו, ולר' עומר דוידוביץ' הי'ו, העמלים רבות לשכתב את השיחות. וכן לגילעד רוזנר הי'ו ומתי פרידמן וכל אלו אשר בסתר המדרגה על עזרתם בנ'ל. וימלא הקב'ה משאלות לבם לטובה, ותהא תורתן מתברכת ומשתמרת. ברכה מיוחדת לר' מאור צוברי הי'ו על כל פועלו הטוב להגדיל תורה ולהאדירה.

יעקב שפירא