דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
תנ"ך מאמר על דוד ובת שבע יונתן זזון ואריה בורשטין
 

בס'ד

'לך לבדך חטאתי למען תצדק בדברך' - מאמר על דוד ובת שבע

מובא בגמ' מס' סנהדרין (קז.) על אודות מעשה דוד ובת-שבע: 'אמר [דוד] לפניו [הקב'ה]: רבש'ע מפני מה אומרים א-לקי אברהם א-לקי יצחק א-לקי יעקב ואין אומרים א-לקי דוד? אמר : אינהו מינסו לי ואת לא מינסת לי. אמר לפניו: רבש'ע בחנני ונסני'.

ובהמשך העמוד: 'דרש רבא: מאי כתיב «לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדברך תזכה בשפטיך» ? אמר דוד לפני הקב'ה: גליא וידיעא קדמך דאי בעיא למכפייה ליצרי הוה כייפינא אלא אמינא דלא לימרו עבדא זכי למריה'.

ולכאורה פשט הגמ' לא מובן: איך אדם יכול לחטוא ולהצדיק את עצמו בזה שהוא חטא לשם ה'! המהר'ל בחידושי אגדות מפרש שבאמת האמירה 'דלא לימרו' היא לא מחשבתו של דוד שבגללה החליט לחטוא אלא הסבר פנימי להבין מדוע דוד חטא: שבאמת דוד מצד עצמו לא היה ראוי לחטוא כי היה יכול לכוף את יצרו אלא שהקב'ה לא איפשר לו זאת כדי דלא לימרו עבדא זכי למריה. מכאן יוצא שחטא דוד עם בת-שבע לא היה עצם תאות יצרו אלא שרצה כביכול ל'נצח' את הקב'ה בטענותיו.

וננסה להבין מה בדיוק שאל דוד המלך מאת ה' ולמה הקב'ה לא רצה לקיים את בקשתו.

והרי לכאורה דוד שאל בצדק שנאמר גם א-לקי דוד בתפילה כמו שאומרים א-לקי אברהם יצחק ויעקב כיון שלפי המדרש הרגליים של המרכבה - שכביכול תומכים את השכינה - הם אברהם יצחק יעקב ודוד. ומכאן מוכרח שדוד שמסמל את מידת המלכות הוא במדרגת האבות!

אלא צריכים להסביר (בכיוון המובא בספר משבצות זהב) שדוקא בעת הגאולה יופיע דוד כרגל הרביעי של המרכבה ולא לפני כן. ובאמת כוונתו של דוד היתה לזרז את הגאולה כמו שרואים במהר'ל (ח'א שם) שדוד הוא השביעי שבבני ישי וגם אצל בת-שבע מרומז המספר 7 שהוא השלמות שבטבע. ונראה שכוונת דוד היתה לעבור לשלב הבא: להוליד את הבן שיהיה המלך המשיח במדרגת 8 שהיא מעל הטבע, ולהביא כך את הגאולה לעם ישראל. אלא שהקב'ה עוד לא רצה לגאול את ישראל כי הכלל לא היה מוכן לכך כמו שרואים שבתקופת דוד, העם לא הבין את חשיבות ענינו של המלך וכמה מישראל זלזלו במלכות דוד ותמכו במלכים אחרים: באיש בושת (שמואל ב' ב,ט), באבשלום (שם טו,יב) ובשבע בן בכרי (שם כ,ב).

יוצא א'כ שנקודת חטאו של דוד היתה רצונו לדחוק את הקץ בכך שרצה להביא את הגאולה בזכות עצמו ולא בזכות הכלל. והפגם הזה עוד יותר מהותי כשמדובר בדוד שענינו מידת המלכות 'שאין לה משלה כלום' זאת אומרת שכל הערך של המלך נובע מזכות העם ולא מזכותו הפרטית. ולכן למרות גדלותו הפרטית, אין המלך שוה כלום אם העם לא ראוי[1]. [וכן לפי הרב זצ'ל במהלך האידיאות בישראל (דף קו) אותו חיסרון היה נמצא בזמן שלמה שביסס מלכות מתוקנת אלא שהעם לא היה מוכן וזה מה שמנע את ביאת הגאולה[2]].

וע'פ זה ניתן להבין בעומק את המשפט 'דלא לימרו' שזהו בעצם תיאור הפגם במעשה דוד שהיה צריך להתבטל כעבדא קמי מריה ולקבל את מהלך הגאולה כמו שהקב'ה רוצה להביאה: דרך הכלל ולא דרך הפרט. ולכן הקב'ה לא איפשר לדוד לעמוד בניסיון כי דוד היה צריך ללמוד שאין עצה ואין תבונה נגד הקב'ה אלא קבלת עול מלכות שמים מוחלטת. ואכן רואים אנו שכאשר נתן הנביא בא להוכיח את דוד על חטאו, דוד מבין מה נקודת החטא ואומר 'חטאתי לה'' בלי להצדיק את עצמו כלל וכלל דהיינו הפנים דוד את הנקודה שצריך ביטול מוחלט כלפי הקב'ה ולכן לא שייך להצדיק את מעשיו אע'פ שמצד עצמו היה והיה מקום להצדיק כמובא בגמרא[3].

נקודה זו לכאורה ניכרת גם בבן הנולד ממעשה זה. דוקא בן נולד - בן מלשון בנין - כי דוד רצה שמהבן הזה ייבנה עתיד עם ישראל. כדי להראות לו את טעותו, הקב'ה לא הרג את הילד מיד אלא חיכה עד היום השביעי לרמז לדוד שטרם הגיעה את הגאולה, מצד העם שנמצא במצב ה-7 ועוד לא הגיע למדרגת ה-8. גם ידוע שבעת ברית המילה התינוק מקבל את שמו והקב'ה הרג את הילד לפני הברית להגיד שלמחשבת דוד לזרז את הגאולה מבחינת הפרט ולא מבחינת הכלל לא יישאר שם ורושם בישראל. וגם בעת מות הילד, דוד המלך ממשיך את תיקונו ומשלים עם גזירת ה' בשתיקה ובהכנעה בזה שהוא מסרב להתאבל על מות הילד.

מעשה אמנון ותמר שמביא אח'כ למרד אבשלום הוא עוד מעשה שמראה שדוד קיבל בצורה גמורה את מסר הביטול הגמור כלפי ה' כראוי למי שמידתו מלכות שענינה ביטול.

על אמנון ותמר כותב הכלי יקר שבאמת תמר היתה מותרת לאמנון וכך היא טענה בפניו אלא שאמנון רצה להנות ממנה לפני זמנה. ועל אבשלום כתוב במס' ברכות (סד.) 'כל הדוחק את השעה, השעה דוחקתו' ושם מפרש רש'י שמדובר באבשלום שבקש למלוך בחזקה. כאן רואים שהחטאים של אמנון ואבשלום מקבילים לחטא דוד כי שלשתם רצו לקבל לפני הזמן מה שהיה מגיע להם אח'כ. ומכאן יכולים להבין את שתיקתו של דוד שלא מחה באבשלום וכמו שאומר הרלב'ג (ש'ב יט,א) שדוד בכה כ'כ כשנפטר אבשלום 'לפי שהיה יודע שעוונותיו סבבו זה'. וגם כאן רואים שדוד לוקח את האחריות על מעשיו ורואה בעצמו הגורם של חטא אבשלום.

וכאן המסר שהנחיל לנו דוד המלך ש'הקים עוּלה של תשובה' (מו'ק טז:) שלא שייך כלל להצדיק את מעשיו מול הקב'ה כי באמת כל ההצדקות שיכל להביא דוד היו נכונות אלא שלימדנו שצריך לקבל את דין הקב'ה ללא תנאים והתחכמויות. ואם הדבר נכון אצל דוד שהיה בכוחו לכוף את יצרו ק'ו בן בנו של ק'ו לנו שאנחנו תחת שליטת יצרנו. ובזה ביאור המילה 'עוּלה' של תשובה שהיא מלשון עול שמדגישה על חשיבות הביטול מול הקב'ה כשור לעול בעלו. ואולי גם יכולים להבין מלשון עוֹלה שגם מרמזת לביטול מול הקב'ה כי קרבן עולה היה כולו לה' בלי שום חלק לאדם שהקריבה.



[1]כך רש'י מסביר את הפסוק 'לך רד' (שמות לב,ז) במעשה חטא העגל שכל גדולת משה באה רק בשביל העם. ולכן כאשר ישראל חטאו, הוריד הקב'ה את משה ממדרגתו. וידוע שמשה נקרא מלך וכן מובא ברשב'ם (בראשית לו, לא)

[2] עיין שם שהרב זצ'ל אומר שהחיסרון היה מצד הפרט כיון שההגדרות כאן ואצל הרב זצ'ל הפוכות: שם הרב מתייחס למלכות ככלל ולכל אחד מן העם כפרט. מ'מ יוצא כדברינו שבזמן שלמה, המלכות היתה מתוקנת אבל לא העם.

[3] במס' שבת (דף נו.) כתוב שכל מי שאומר שדוד חטא אינו אלא טועה. שם הגמ' מסבירה שכל מי שיצא למלחמת בית דוד היה נותן גט לאשתו וגם שאוריה מרד במלכות. א'כ יוצא שלא היה שום חטא לדוד מצד דיני בשר ודם כי בת-שבע לא היתה אשת איש ואוריה היה חייב מיתה.