דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
שמיטה על השמיטה ויסודותיה הרעיוניים מרן הרב שאול ישראלי זצ"ל
המאמר עוסק ביסודותיה הרעיוניים של השמיטה ובקיום מצות השמיטה בימינו – שתי דרכי היתר. ואף בההזדקקות להיתרים מול קיום המצווה לכתחילה

על השמיטה ויסודותיה הרעיוניים

א. הקדמה

הנושא שלי הוא שמיטה הלכה למעשה. לפי זה, הייתי יכול להצטמצם בפירוט ההוראות למעשה עם הסברת נימוקיהן ההלכתיות על פי מה שהיה נהוג בארץ בשמיטות האחרונות, וציון קווי ההתנהגות במוסדות החינוך בהתאם לאופי המיוחד שלהם מבחינה כלכלית. אולם באשר הדברים נאמרים בפני צבור העוסק בחינוך, אשר אצלם הבעיה החינוכית לתורה ומצוות, ובנידון דידן - החינוך למצוות התלויות בארץ, הוא שווה במעלה, אם לא למעלה מזה, להסדר המעשי, אקדיש את ראשית הדברים על השמיטה בתור אחת המצוות העיקריות של מצוות התלויות בארץ. כי יש לדעת, שההוראה למעשה, אם אמנם היא בהתאמה כללית לדרך ההוראה בשעת הדחק, יש בה רוחק רב מהשמיטה כפי שהיא מצטיירת לפנינו מתוך התורה שבכתב ומדיני השמיטה לפרטיהם כפי שנקבעו ע'י חז'ל.

ב. יסודותיה הרעיוניים של השמיטה

טרם שניגשים להוראות המעשיות יש לתת את הדעת לשמיטה ולרעיונות היסוד שלה במקוריותה בכדי לדעת את חן ערכה. מה שיתן לנו כח להשתדל לשמרה בצורתה המצומקת באופן מדויק ומדוקדק, ובכדי שתהא תמיד לנגד עינינו המגמה והחתירה לקראת אותו יום שיגיע לידינו ונקיימנה ככתבה וכרוחה.

ידועה היא החלוקה של המצוות למצוות שבין אדם למקום ולמצוות שבין אדם לחברו. מצות השמיטה משולבת משני התכנים כאחד. ראשית, צריכים אנו לראות את המצוה בהיקפה המלא, והוא: א' שמיטת כספים בצד שמיטת קרקע. וב' היובל כגולת הכותרת של השמיטות. שכן, כשם ששנה השביעית היא קודש, כן שבע שמיטות מסתימות בשנת היובל, שיש בה משום השלמה חשובה לתוכן השמיטות.

יש במצות השמיטה והיובל אספקט חברותי. השבתת הקנין הפרטי בכל תוצרת השנה 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול' (ויקרא כה ו-ז). אם ישנם ניגודים חברותיים, הרי הם בטלים כלפי מה שגדל בשנה זו. אין זכות לאדון יותר מאשר לעבד, לאזרח יותר מאשר לגר. וגם החיה אשר בארץ נהנית מביטול הבעלות. הניגודים החברותיים, אשר לא ימלט שלא יתבלטו במשך שנות המעשה, מוקהים על ידי זה. מצטרפת לזה מצות שמיטת הכספים. בהצטבר הון בידי האחד ובהתרוששות האחר, טבעי הוא שהעני ינסה להתאושש וזה יכול לבא ע'י הלואה מבעל היכולת. מצד אחד, מזהירה תורה מקפיצת היד, מצוה על הלואה ללא נשך ותרבית. מאידך, היא מפקיעה את כל אותן הלואות שניתנו בשעתן ולא נפרעו עד תום שנת השמיטה. ומזהירה התורה במיוחד, שלא להמנע מלהלוות מחשש שמא תשמט השמיטה את החוב, ומגדירה מחשבה מעין זו בתור מחשבת בליעל. עד כדי כך! התנהגות לפי הקוים הללו יש בה כדי לרכך, אם לא לבטל לגמרי, את הבדלי המעמדות בישראל. ואם נצרף לזה את היובל, שבו בטלה מכירת הקרקעות וכל אחד שב אל אחוזתו ואל משפחתו, תהיה לפנינו תמונה שלימה של המבנה החברותי של עם אשר פותר בדרך מיוחדת במינה את בעיות היסוד המהוות אבן נגף בכל חברה אנושית. הרי לנו תוכן המצוה מבחינת בין אדם לחברו.

לא פחות מזה חשיבות המצוה מבחינת בין אדם למקום. הרי שבת הארץ באה להבליט את ה'שבת לה'' (שם ב). ביטול הקנין הפרטי מנומק במלים 'כי לי הארץ' (שם כג). המקיים את המצוה מחזיר את הבעלות למי שנתנה לו, ומכריז על ידי זה שהוא מכיר במרותו ובריבונותו של ריבון העולמים.

יש במצוה זו גם הבטחה מיוחדת על גילוי ההשגחה בישראל. כפי שכבר הסבירו המפרשים, הברכה בשנה השישית היא גילוי על-טבעי, שכן אין הברכה מצויה מבחינה טבעית בשנה זו, האחרונה במחזור הזרעים. מצווים אנו לסמוך על הבטחה זו ולקבל זאת כתשובה מספיקה על השאלה 'וכי תאמרו מה נאכל' (שם כ), זו שאלת השאלות המטרידה כרגיל את האדם. ובעוד שבכל שש שנות המעשה מצווים אנו על הטיפול העצמי, עם האמונה כי לא כוחו ועוצם ידו עושים לאדם את החיל אשר הוא עושה, הרי בשנה זו נעמדת במבחן מידת האמונה שלנו, אם היא מתוך פנימיות הלב, או שהיא מן השפה ולחוץ גרידא.

ומאלפים בזה דבריו של הסבא מנובהרדוק, רי'י הורביץ זצ'ל (מדרגת האדם, דרכי הבטחון ו'), שהתעכב על הפסוק הנ'ל ושאל, לשם מה היתה צריכה התורה להעמיד את השאלה ואת התשובה. הרי מאחר שעל פי דברי התורה הללו תהיה הברכה בשנה השישית, ממילא הרי לא ישאלו כלל 'מה נאכל', שכן יראו שיש להם די והותר. ואמר בזה, שדברה תורה כנגד מחשבת תכנון והתכוננות בידי אדם ותחבולותיו בכדי לפתור את מה שרגילים היום לכנות בשם 'בעיית השמיטה', בכוחות עצמיים. חששה תורה, שמתוך רצון לשמור את המצוה כתיקונה יתחילו לאגור לקראת שנת השמיטה עוד מהשנה הראשונה בכדי שיהא מלאי מספיק לשנה זאת. ומכיון שיהיה להם מה לאכול, לא תשולח הברכה באמת בשנה השישית. ואז יראו בזה חיזוק לשיטתם, שבכדי לשמור על השמיטה מוכרחים לחשוב מחשבות מראשית מנין השנים. אולם לא כך רצתה תורה, רצונה היה, שכאן ישליך האדם יהבו על ה' ללא כל דאגה וללא כל חשש. רצונה הוא, שידע האדם כי יד ה' לא תקצר מלהמציא לו צרכיו גם אם לא יטפל בעצמו לגמרי, שידע כי גם דרך הטבע בפנימיותה גם היא למעלה מדרך הטבע היא. בזה יוָכח האדם בשנת השמיטה. ובכדי להוכח בזה עליו להוכיח לפני כן את אמונתו בכח האלקי השורר בעולם ובאזלת יד האדם לשנות במאומה את אשר נועד לו. השגחה מצד אחד, ובטחון בהשגחה זו מצד שני. שני הערכים העיקריים הללו של אמונה באלקי עולם מקבלים איפוא את ביסוסם ומבחנם ע'י מצות השמיטה.

היקף זה של המצוה וערכה המרכזי הם שגרמו כנראה לכך, שגם בזמן שהמצוה נתבטלה מן התורה עם ביטול היובל, חזרו חכמים ותיקנו שביעית מדבריהם. למרות הקשיים המעשיים שבקיומה, מאחר שכאשר שביעית אינה מהתורה שוב אין חלות הברכה בשנה השישית מובטחת כפי שביארו האחרונים. במתכוון וביודעין הכניסו חז'ל את העם בעול כבד של דאגת קיום קשה במשך שנה תמימה, למרות הכלל הנקוט בידם שאין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הצבור יכול לעמוד בה (ע'ז לו.). כך רואים אנו את חז'ל (ויקרא רבה א' א) דורשים על שומרי שביעית את הכתוב: 'גבורי כח עושי דברו' (תהלים קג,כ), וכן מובא במדרש התקלסות הגויים בישראל על רקע של שמירת השביעית (פתיחתא דאיכה רבה י'ז). כמו כן, בהרבה מקומות בש'ס אנו גם מוצאים שהרבה נכשלו ולא עמדו בנסיון, וכמה וכמה הלכות על היחס כלפי המזלזלים בדיני שביעית הוצרכו להקבע.

ולמה כל זה? אלא משום שחז'ל ראו במצוה זו את היסוד המעמיד של ישראל בארצו, הדהדה באזניהם הקריאה: 'אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה' (ויקרא כו,לד), וכעין תשובת המשקל כנגד אי קיום השביעית בזמן שהיתה דאורייתא בבית הראשון, באה התקנה של השביעית מדבריהם לקבל במתכוון מנה גדולה של סבל על מנת לכפר על אי קיומה של המצוה מתוך עושר. ולא זו בלבד, רואים אנו שחז'ל לא הסתפקו גם באיסורי התורה של שביעית, אלא הרחיבו אותם ביותר. בעוד שמן התורה אין אסורות אלא ד' מלאכות, אסרו חכמים כל מלאכה שבשדות ואף דברים שאין בהם אלא משום מראית עין גרידא. כן אסרו חכמים מחמת גזירת מראית עין את הספיחים העולים מאליהם.

זה אולי יסביר לנו גם מה שמפליא לכאורה, שלא מצינו שניצלו גם את אפשרויות ההיתרים בענין שביעית. כי הנה בתוספתא (שביעית ח, א-ב) מובא סדר בצירה וקצירה מן ההפקר שהיה נעשה ע'י שליחי בית דין. והנה כפי שיוצא מתוך דברי הראשונים ואחרונים היתה אפשרות של פעולות שונות בשדה לשם שמירת פרי השביעית שלא יתקלקל ויתנוון. ואם כן, אינו מובן למה לא נזכר ששליחי בית דין היו נשלחים לשדות לשם ביצוע עבודות אלה שיבטיחו יבול פחות או יותר סדיר. לפי מסקנות הדיונים של האחרונים מותרת זריעה בעציץ שאינו נקוב תחת סככה. אולם אין זכר מכל זה בתור עצה שהשתמשו בה לעניני שביעית. והרי הדבר מפליא, שלא יזכירו זאת בשום פנים אילו היו עושים זאת. נראה ברור, שלא השתמשו בהיתר זה. ומדוע? אלא משום, שכפי שאמרנו, אין מכוונת השביעית אלא להשריש את הבטחון, וכל אלה התחבולות של 'התגברות' על שאלת השביעית אינן עולות בקנה אחד עם מטרת השביעית.

ג. קיום מצות השמיטה בימינו – שתי דרכי היתר

בתקופה האחרונה, עם התחדשות הישוב, צצה השאלה מחדש. תקופה זו מצטיינת בהחלשת הדורות וריבוי צרכי האדם, שהפסקת עבודת הארץ באופן מוחלט עלולה להשפיע לרעה על כל ההתאחזות החקלאית וממילא גם על כל פעולת ההתישבות בארץ. שאלת הקיום עמדה בכל חריפותה ועד היום עוד לא נמצא פתרון מניח את הדעת לזה. היו מוכרחים לחפש דרכי היתר, שלא יפגעו בדיני השביעית ועם זאת יאפשרו עיבוד האדמה, ולו בהגבלות מסוימות.

קיימות שתי צורות. האחת, זו שהרוב של הצבור החקלאי נזקק לה, והיא ע'י מכירה לנכרי. וצורה שניה, זו של חלק מההתישבות, בעיקר קיבוצי פאג'י, המנצלים את דרכי ההיתר של המלאכות השונות עפ'י פסקי והכרעות החזון איש זצ'ל, שלא ע'י מכירה.

נבאר כאן את שתי הדרכים בקוי היסוד ונתחיל לראשונה בדרך השניה, שהיא שלא ע'י מכירה. יש בה שלש נקודות: זריעה מוקדמת, עבודות שיש בהם משום שמירה על הפרי, וגידולי מים.

זריעה מוקדמת היא זריעה לפני ראש השנה ואין בה איסור בזמן הזה. יש שקלא וטריא באחרונים, אם נחוצה גם קליטה לפני ראש השנה, או מספיק מה שנזרע לפני כן להפקעת איסור זריעה בשביעית. לפי הכרעת החזון איש, מספיקה הזריעה לפני ראש השנה, אף על פי שהקליטה היא בשביעית.

אכן, כאן מתעוררת שאלת איסור הספיחים (רמב'ם הלכות שמיטה ויובל ד, א-ב). וחידש החזון איש, שכל שנזרע השדה בשינוי מחזור זרעים הרגיל הרי זה בדין שדה בור שאין בו משום ספיחים. על פי זה, אפשר לזרוע גם תבואה לפני ראש השנה אף על פי שהנביטה תהיה בתוך שביעית עצמה. חידוש זה נאמר מסברא ולא נזכר בדברי אחרונים אחרים. לענ'ד, יש מקום לפקפק בו, ואי'ה בהזדמנות אבאר בכתב את מקום פקפוקי. מכל מקום, היא אחת מהצורות העיקריות של ניצול עונת החורף, שאינה גורמת לקשיים מרובים מבחינה חקלאית. במשך השמיטות האחרונות כבר הצטבר ניסיון מסוים מבחינה זו, וזאת תהיה צורת הזריעה המומלצת על ידי הועדה גם לאלה שמסדרים המכירה בכדי להפטר משאלת הזריעה בשביעית, שהיא השאלה החמורה ביותר. בירקות הנזרעים ע'י השקאה, שאלת הזריעה המוקדמת פשוטה ביותר מכיון שכאן תתכן הנבטה לפני כן ממילא אין צורך בשינוי מחזור. אמנם לפי הרמב'ם גם זו באיסור ספיחים היא, אולם דעת הר'ש היא, שבזה אין איסור ספיחים. ועל פי ההנחה, ששביעית בזמן הזה דרבנן וגזירת ספיחים היא דרבנן, והרי זה תרתי דרבנן, אפשר להכריע להקל על יסוד הכלל שבדברי סופרים הולכים אחר המקל.

המלאכות הנצרכות לשמירה על פירות אלה אף הן מותרות על אף שיש בפירות אלה משום קדושת שביעית וממילא דין הפקר להם. בנקודה זו של טיפול בפירות הפקר דנו כמה אחרונים. דעת הרב זצ'ל לאיסור. אולם המהרי'ל דיסקין נוקט בפשיטות להקל. אכן הדבר כמעט יוצא מפורש במאירי (שלא היה לפני הרב זצ'ל), המפרש היתר השקאת בית השלחין בשביעית בספיחי שביעית והיתרם מצד היתר ההפסד (ולא כנמוקי יוסף שמסביר מצד שהשקאה אינה מלאכה). החזון איש מבאר בארוכה, שלפי המתירים לא רק השקאה מותרת, אלא כל המלאכות שהן דרבנן, כגון זיבול ניכוש וכן גיזום (זהו לפי הכרעתו, שזמירה בשאר עצים אינה אלא מדרבנן. בנקודה זו הוא יחיד בין האחרונים, שנוקטים בדעת הרמב'ם כפשיטות לשונו שזמירה אסורה מהתורה, אחד כרם ואחד כל אילן).

פסק הלכה זה של החזון איש משמש יסוד גם לפיתוח צורה של קבלת יבול שני מירקות בעונת האביב. ישנן מיני ירקות וסוגי ירקות מסוימים שמניבים פעם שניה ע'י טיפול מוקדם מסוים. על פי ההיתר הנ'ל של היתר עבודה דרבנן בפירות שביעית מטעם הפסדם, הקישו להתיר גם גזימה וזיבול לפני שהפרי יצא. זה אינו מפורש בחזון איש להיתר, ולא ברור במידה מספקת דעתו בזה, אם כי נראה יותר שנוטה להקל גם בזה. אולם באחרונים אחרים לא מצינו זאת כלל, ונקודה זאת דומני שהיא צריכה עוד בירור הלכתי. על כל פנים, זוהי גם כן אחת הצורות של ההיתר הנהוג בקיבוצים הנ'ל.

הצורה האחרונה, וזוהי שיש לה בזמן האחרון פרסום רב גם מצד פירמות מסוימות המטפלות בהפצת צורות גידול אלה, הם גידולי מים, או יותר נכון גידולים ללא קרקע. עיקר ההיתר בנוי על דין עציץ שאינו נקוב, שהוא דרבנן לכל חיובים התלויים בארץ. וכשזה נזרע תחת סיכוך, שהיא בעיא שלא נפשטה בירושלמי לענין שביעית, יש מקום להקל מצד ספק. זו אינה צורה שיכולים לייעץ לחקלאים מפאת ההשקעה המרובה שהיא דורשת. אם כי, כפי שהפירמות המסדרות זאת מבטיחות, היבולים הצפויים מצדיקים את ההשקעה. אולם לבתי ספר יש להמליץ להרבות בזריעה בצורה זו בממדים מצומצמים. בכל האופנים שהוזכרו, פרט לאחרון, יש בפירות קדושת שביעית לכל דיניהם וממילא היבול הוא גם הפקר. ומכל מקום נראה, שאם הדבר יעשה בתור שליחי בי'ד, כפי שמצינו דבר דומה לענין בציר וקציר, יהא מותר לחשוב את שכר העבודה והטיפול, שהזוכה בפרי צריך לסלקו. אפשר אפוא להשתמש בפרי לצורך בית הספר, וכן לשווקו על פי חישוב זה של מחירי העבודה המושקעת וכן החמרים המושקעים. זוהי הדרך שאפשר ללכת בה שלא ע'י מכירת הקרקע.

כאמור, רוב החקלאות בא'י משתמשת בהיתר המכירה. כאן נחוץ לציין, שאף היתר זה יש לו יסודות איתנים בהלכה וכמה מגאוני הדור הקודם סמכו ידם עליה. אף גאוני א'י הגר'ש סלנט והמהרי'ל דיסקין הסכימו עליה כשהועמדה השאלה במלא חריפותה. הרי זו איפוא דרך של היתר שעת הדחק לא פחות מאשר הדרך הראשונה, שגם בה כפי שראינו, אין הדבר בנוי אלא על סמך של הסתמכות על דעות המקילים. אף על פי שהמתירים התנו התירם רק לצורך שעה, מ'מ ביסוד הדברים יוצא שראו הדרך הזאת כמתאימה מבחינה הלכתית. באופן שעל בי'ד של ימינו אין אלא לקבוע באיזו מידה נחוצה הוראת שעה זו גם כיום. ממילא, אלה שכלפיהם חל היתר זה צריכים לדעת שעל פי דין הם עושים ולא מצד איזו שהיא סטיה חו'ח. וכן צריכים לזכור, שאין כאן היתר בסיטונות, אלא היתר מצד גדרי שעת הדחק. על כן, כל אחד צריך לדיון נפרד ובירור באיזו מדה נחוץ לו השימוש בהיתר זה.

ד. ההזדקקות להיתרים מול קיום המצווה לכתחילה

בעמדי במיוחד בפני מורים ומדריכים אני מוצא לנכון לייחד את הדיבור על שימוש בהיתרים. כידוע, זה משמש גורם מכביד בחינוך לקיומה של תורה. החניך מוכן לקבל הוראות שהן חד משמעיות ועולות בקנה אחד עם כל מבנה עולמו המחשבתי. אולם קשה לו להבין וקשה להסביר, כיצד אפשר לראות קיומה של תורה ע'י שימוש בהיתרים המרוקנים את המצוה מתוכנה.

למעשה, אפשר להיווכח, שעמדת התורה היא שלילית לכל שימוש בפתחים שונים שנשארו פרוצים לפי הדין בכדי לפטור עצמם מדין התורה. כך גינו חז'ל את הדורות האחרונים המכניסים תבואתם דרך גגות וקרפיפות כדי לפוטרם מן המעשר (ברכות לה:). בעידן ריתחא מענישים גם על ביטול מ'ע של ציצית. דהיינו, שאין לובשים בגד שיש בו חיוב ציצית, אעפ'י שאין חיוב הציצית חל אלא למי שלבוש בגד זה. כן יש נימוק נוסף לאיסור מכירת קרקעות לנכרי בשדות מפני שמפקיען מן המעשרות (ע'ז כא.), ולפי התוספות (שם ד'ה הא) פירושו, מפני שע'י המכירה יורדת מהם הקדושה, כך שאין בה חיוב הפרשה. רואים אנו, שעצם הגרימה שלא יהא חיוב אף היא איסור הוא. קרוב ממש לענייננו נמצא הענין לגבי שמיטת כספים, שקושיית הגמרא 'מי איכא מידי דמדאורייתא משמט שביעית ותקן הלל דלא משמט' מתבארת לפי התוספות (גיטין לו. ד'ה מי), שהשאלה היא על התקנה שלימדה את העם שעל ידי זה מתבטל דין שמיטת כספים, ואף על פי שבדין נוהגים, מ'מ לא יתכן שתהיה תקנה כזו שבפועל תיעקף מצוה זו. הרי לנו בפירוש, שאיסור יש לעתים לא רק על עבירה, אלא גם בעקיפת המצוה בדרכים שהן כשלעצמן דרכי היתר.

מכאן צריך להיות מובן, שאין לדבר על כל הנ'ל כ'דרכים לפתרון בעיית השמיטה'. חז'ל, כשתיקנו שביעית בזמן הזה, לא תיקנו זאת בכדי שיעקפו תקנה זו, שא'כ מוטב היה שלא יתקנו כלל. התורה בהביאה את השאלה 'וכי תאמרו מה נאכל…' לא נתנה תשובה ע'י זריעה מוקדמת וע'י גידולי מים, אלא 'וצויתי את ברכתי'.

אלא מ'מ, בענין זה אנו מוצאים גם את הקו שעל פיו נתנהג גם בענייננו, והוא בתיקון הפרוזבול, שהתשובה על שאלת הגמרא: 'מי איכא מידי דמדאורייתא משמטה שביעית והתקין הלל דלא משמטה?' היא 'בשביעית בזמן הזה ורבי היא' (גיטין לו.). היינו, שאף על פי שבדאורייתא אין מתקנים דבר שיעקר כולו לגמרי, על אף שזה עפ'י יסוד הלכתי, בדרבנן עושים כך.

ומ'מ אין עוקרים התקנה לגמרי, אלא משתמשים על יסוד של פרוזבול. כוונת הדברים נראית, שאם אמנם נחוץ לפי המצב שלא להתנהג לפי התקנה, אין לומר שיש להתיאש ממנה לגמרי. התקנה הרי היא שתהא הנכונות להלוות על-אף שיש חשש של השמטת החוב, ואם נמנעו מלהלוות הרי זה חסרון מצד הדור. האם צריך להשלים עם זה? ודאי שלא, ודאי שיש לחתור להחזרת המצב על תילו. לכן, לעת עתה, מוכרחים ללכת בדרכי עקיפין, אבל בשום אופן לא לוותר על המטרה הסופית. השארת התקנה הראשונה על תילה, היא שתשמש תמיד לבעלי נפש אות ואזהרה שאין המצב נורמלי ויש לחתור לשינוי המצב. זהו הפירוש של התקנה, שהיא לפי אופיה הוראת שעה. ואכן כמה אמוראים, מוצאים אנו, שלא היתה דעתם נוחה מתקנת הפרוזבול ונאמר בזה אי איישר חילי אבטלניה (שם לו:).

הוא הדין בענייננו. יש להסביר לכל שואל, שעקיפה פירושה דרך של שעת דחק של שמירת מסגרת ההלכה עבור מצב של שעת דחק. והרי זה גופא משמש כח דוחף לעיין מפעם לפעם ולחתור לשינוי ולשיפור המצב.



* הרצאה בפני מחנכים, תשי'ח.