דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
כללי במחיצת הרב
א'

במחיצת הרב

הנהגות קודש וזיכרונות ממרן הרב

רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ'ל

 


 

- א -

בס'ד, שבת פרשת שופטים, ז' אלול

 

מורא רבך כמורא שמים

כתב הרב מאיר בר־אילן זצ'ל בזיכרונותיו:

'לא נשכח המראה הנדיר, כשבא לווילנה בתורת רב בעיירה זיימל, לפרסם חיבורו הקטן 'חבש פאר' בלא להזכיר שמו עליו, ונכנס לבקר את רבו המובהק שממנו לקח תורה, ומתורתו נקבעה דמותו הרוחנית לכל ימי חייו - אבא ז'ל [מרן הגאון הנצי'ב זצ'ל], שעשה אז בעיר בענייני ציבור. ואף כי היה נכבד וחביב בעיני מורהו הגדול, לא ההין לשבת ועמד לפניו בראש מורכן, לקיים כפשוטו: 'מורא רבך כמורא שמים'.

בכל זאת מצא לנכון להעיר משהו, שלא היה נראה כשר בעיניו. וכשרבו הגדול הניע בידו המעוטרת בתפילין באותה שעה, לרמז שאינו סובר כמותו, בטלה דעתו של השואל ולא נסה לשאול לאיזה נימוק שהוא. וביציאתו מלפני מורהו דייק במצווה, דבר כפשוטו, כלפי הרב ויצא אחורנית. נחרת היה בזיכרון אותו הרב קוק בן־תשחורת, רזה וצנום, בעל זקנקן צהבהב, עיניים בולטות ומצניעות־מבט, וכולו אומר ענווה ויראת־חטא'.

(מוולוז'ין עד ירושלים)

 

ברכת שמים

כתב הגאון ר' צבי פסח פראנק זצ'ל:

'והנה בודאי מרן הגאון זצ'ל, מופת הדור, נזר ישראל ותפארתו זי'ע – לבוא ולהגיע לכשרונותיו הגדולים, זה הוא ברכת שמים ממעל, ולא כל אדם זוכה להם.

אבל עדיין אין אנו בני חורין מלהתדבק במידותיו הטובות, בצדקתו, ובדרכי שקידתו בתורה ביגיעה עצומה, ביום ובלילה, למרות טרדותיו הגדולות'.

('שערי ציון' אלול תרצ'ו)

 

 

בדבקות מתמדת

מרשימות הגאון רבי יצחק אריאלי זצ'ל על מרן הרב זצ'ל:

'לא נזדמן לי אף פעם למצוא אותו בטל, תמיד או לומד ומעיין בספר או תפוס במחשבה עמוקה. לי נדמה שכל היממה היה דבוק ותפוס במחשבות קדושות בלי הפסק, אף בשעת האוכל, כאחד מגדולי הקדמונים. ואין כל חידוש שהשאיר אחריו רכוש גדול של הרבה כרכים בכתובים.

זכורני כשהייתי ילד, שפעם ארח בבית חותנו הגאון האדר'ת ז'ל ועמד בשעת חזרת הש'ץ תפוס במחשבות, ובשעת ברכת כהנים לא הפסיק לעלות לדוכן. והאדר'ת לא העיר לו.

כשלמדנו השיעור הקבוע בכל יום כשעתיים חמישה דפים גמרא, הדלת הייתה סגורה, ובינתיים הכניס השמש כוס קווה או חלב. רוב פעמים היו צריכים להחליף פעם ופעמיים הכוס שנתקרר, שלא רצה להפסיק באמצע הלימוד. והרבה פעמים לא שתה כלל, וכבר ידעתי שהוא צם היום משום איזה חלום, והיה ממשיך ללמוד בשיעורו לפנינו בערך כשעתיים ויותר ולא הלך לטעום. כמה פעמים האיצו את אמו שתכנס לבקשו שילך לטעום'.

 

לא פסק פומיה מגירסא

כתב הגאון הצדיק ר' אריה לוין זצ'ל:

'אמרו חז'ל: 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים', וכך אפשר לומר על רבינו זצ'ל אשר שקידתו בתורה לא היה לנו דוגמתו. לא פסק פומיה מגירסא ולא הלך ד' אמות בלא תורה. לא ישן יותר מארבע שעות במעת לעת, וכל תורתו הייתה נקנית לו בכל מ'ח דברים שהתורה נקנית בהם. שקידתו העצומה בתורה לא הפריעה אותו מלהשתתף כל ימיו בצערן של ישראל, ומסר נפשו עליהם במסירת נפש ממש, כרועה נאמן השליך את נפשו מנגד בעד כל אחד ואחד מישראל'.

 (אוהב ישראל בקדושה, כרך חמישי)

 

 

'נהפכתי והייתי לאיש אחר... מצאתי לי רב'

במבוא ל'אורות הקודש' מספר הרב הנזיר זצ'ל על פגישתו הראשונה עם מרן הרב:

'לפני כ'ז שנה, ואני בשווייץ בבאזל, עסוק בלימודי הדעות והפילוסופיות לתקופותיהן, מלא צימאון ושקיקה לאמת, בייחוד האמת הישראלית, הגיעה אלי השמועה מהרב, שנמצא אז בארץ זו מזרחה. פניתי במכתב, ובקבלי תשובה, החלטתי לנסוע אליו...

אחרי טבילה במימי הרהיין, מצויד ב'שערי קדושה', מלא ספק וחיכיון, עשיתי את דרכי להרב.

בערב ראש חודש אלול [תרע'ה] באתי אליו, מצאתיו עסוק בהלכה עם בנו. נסבה שיחה על חכמה יוונית וספרותה, שלא סיפקה עוד נפש היודעה ממקורותיה הראשונים. נשארתי ללון אצלם.

על משכבי לא שכב לבי. גורל חיי היו על כפות המאזנים. והנה בוקר השכם ואשמע קול צעדים הנה והנה, בברכות השחר, תפילת העקדה, בשיר וניגון עליון, 'משמי שמי קדם', ו'זכור לנו אהבת הקדמונים', ואקשיב, והנה נהפכתי והייתי לאיש אחר. אחרי התפילה מיהרתי לבשר במכתב, כי יותר מאשר פיללתי מצאתי - מצאתי לי רב!'.

 

התמסרתי כולי לו

וכך כתב מו'ר הרב ר' נתן רענן־קוק זצ'ל בזיכרונותיו (בשנת תרפ'ה):

'בעלותי ירושלימה ואין לי מגמה אחרת כי אם התורה והיראה, ואז היתה ישיבת מרן בראשית התיסדותה, גמרתי אומר להסתפח בצילה. ראיתי אותה מתיסדת על בסיס נכון ומכוון לרוחי.

מרן היה אז באמריקה, כראש המשלחת ההיסטורית של ישבות ארץ ישראל ואירופה, ואנו כאן התחלנו להתענין בכל מהלך רוחו ונפשו, קראנו את ספריו, התודענו לכל הקרובים אליו, והתמסרנו בהקשבה גמורה לכל מה שקלטה נפשנו בראות ובשמע. וככל שהתעמקנו יותר נוכחנו שאורה לנו בדרכיו, שכל דבריו הם אמונת אומן, שהוא מאיר פנים בהלכה, דולה פנינים באגדה, וכל מבטו והשקפתו, על כל הנהגותיו ומעשיו, הם לקדושה ולנצח, במחשבות היותר אציליות ועילאיות, ונקשרנו אליו קישור נפשי, אשר גדל מיום ליום. ציפיתנו הייתה לחזות פניו מקרוב.

והנה באה העת וזכינו לקבל האצלת פניו. התמסרתי כולי לו, בלעתי כל אמרי פיו, השתדלתי כמה שאפשר להתחקות על כל דרכיו, למדתי בשקידה, בהתקרבות והתמסרות, חשתי שהוא נותן חיי רוחי, פותח דלתי לבי ומרווה כל נשמתי'.  

(בשמן רענן א' עמ' עח)

 

מכתב ממרן הגרי'מ חרל'פ זצ'ל, ט'ז אלול תרצ'ו

'ביומא דאשכבתא דמרן זצוק'ל הי' לי עבודה רבה. ביום ה' לפני הצהרים, בכינוס שנתכנס בבית בוצינא דנהורא, קהל נכבד וגדול מרבנים אשכנזים וספרדים, נאמתי כיותר משעה והי' התעוררות רבה. ביארתי ערך הקודש של כ'ק מרן זצוק'ל. אחרי הצהרים בישיבת מאה שערים יחד עם הגרצ'פ [פראנק] והגרא'ז מלצר דברתי בהתרגשות ובהתעוררות, ולפנות ערב בישיבה הק'.

לפני היומא, בשבת פ' ראה, נערך סעודה שלישית בבית רבינו ז'ל, הודיעו שיבואו כל אלה שרגילים לבוא, ודברתי דברים עילאיים בשעתא דצלותא דמנחה'. 

(מכתבי מרום, מכתב ע, עמ' צ)

 

דבקות עילאה

כתב הגאון ר' איסר זלמן מלצר זצ'ל:

'הנני בזה להביע את רחשי לבבי ליום הזכרון, במלאת עשר שנים להסתלקות גאון ישראל מוהרא'י הכהן קוק זצ'ל. נוסף לאשר כבר נודע בכל תפוצות ישראל, עוצם גדלו בכל מקצועות התורה, בהלכה ובאגדה, מוסר ודעת, לבד זה היה גדול מאוד בקיום מצות 'ולדבקה בו', שלדבקותו בד' ותורתו אין מלים להעריך את ערכו.

ראוי לתלמידיו ולמוקירי שמו ללמוד ממסירותו בכל לבבו באהבת ד' וישראל עמו, ותשוקתו העצומה לזכות את כל אשר היה ביכלתו להשפיע עליו, בין בדבריו החוצבים להבות אש בדרשותיו ובין בספריו הגדולים.

כבר אמרו חז'ל 'אין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם הם זכרונם', ובפרט לגאון ישראל כמותו, וראוי להתחזק ולעשות רצון צדיק, לגמור להוציא לאור את כל ספריו הגדולים, אשר עמל עליהם ביגיעה עצומה'.

 

נשמה של שבת

'מנהיגי הציבור ויחידיהם שהם דוגמת שבת, הם הגדולים שאינם צריכים להסכמת הציבור כי אם הם מצד עצמם הם גדולים, דוגמת שבת דקביעא וקיימא.

אמנם מי שצריכים דווקא שיסכימו עליהם הציבור ואז בצירוף מה שיש להם מהיתרון יכולים לפעול, הם דוגמת יום טוב, דישראל הוא דקדשינהו לזמנים, ויש בהם דמיון לחול בעניין מלאכת אוכל נפש, והיינו שהחומריות והפרטיות תופסות אצלם איזה מקום מפני שלא עלו עד מעלה כזאת שימצאו את חייהם כולם במושג הכללי והאידיאלי, הטבת הכלל ותיקון עניינם'.

(מרן הרב זצ'ל, פנקסי הראי'ה א', פנקס י'ג סימן כ'ו)

 

'תורת כנסת ישראל'

סיפר הרב נפתלי שטרן ז'ל, משומעי לקחו של מרן הרב זצ'ל:

'גרתי בשכונת בית ישראל והתפללתי בבית מדרשו של הגאון המופלא ר' שמשון אהרן פולונסקי ז'ל (הרב מטעפליק), שהיה ממעריציו הגדולים של הראי'ה.

ביודעו שהנני מהמקשיבים הקבועים לשיחתו של הרב ב'סעודה השלישית', היה פונה אלי הרבה פעמים ביום הראשון בבוקר אחרי התפילה, ומבקש ממני להרצות לפניו ולמסור לו תוכן דבריו, ואף היתה לו מטבע לשון מיוחדת למשאלתו זאת: 'נו, נפתלי זאג שוין איבער דיא כנסת-ישראל-תורה!' [נו, נפתלי, חזור נא לפני על תורת-כנסת-ישראל!] וכשהייתי חוזר לפניו על דברי הרב, היו עיניו מבריקות והיה מלא התפעלות אין קץ'.

 

על שולחן גבוה

כתב הגאון הרב שלמה יוסף זוין זצ'ל:

'זכורני באחת משבתות הקיץ של תרצ'ד. ואני, מעולי הגולה של המלכות האדומה, בקרתי לראשונה את ירושלים. לשם ירושלים ולשם הרב.

בין השמשות, בשעת 'רעווא דרעווין', נמצאתי בביתו של - הרב? לא. של הרבי. ירושלים של מעלה. עולם של קדושה. מסביב לשולחן ערוך וארוך מסובים יקירי ירושלים והשכינה שרוייה ביניהם. הניגונים של דביקות והזמירות של כיסופין ועילופין מוסיפים להאוירה רוח של זוהר עילאה מיוחד.

ואמרתי אני בלבי: כלום חסר כאן למסיבה אדמורי'ת אמיתית, אלא - 'מאמר' חבד'י. פתאום - ובאולם הגדול השלך הס. הרב יושב ודורש. וכל רעיון וכל מלה 'נבלעים באברים'. מחשבה ורגש אחוזים ודבוקים. וההגיונות מקוריים, אבל מתובלים בנקודות חבדיו'ת. על חיי עולם וחיי שעה נשא מדברותיו. על הנצח והרגע.

המלחמה והשלום - הראשונה היא בחינת 'חיי שעה', והשני – 'חיי עולם'. אין במלחמה תכלית לעצמה. אינה אלא הכרח זמני ומטרתה להביא מנוחה עולמית. כך הוא במלחמה ושלום במובנם הפשוט וכך הוא במובנם המוסרי. מלחמת הטוב והרע, מלחמת היצרים.

ושוטפים לאזני המקשיבים מאמרים מאגדה וממדרש ומזוהר ומספרי קבלה והמאמרים מוארים בניצוצי הוד של רזי תורה ותעלומות חכמה.

ובאמצע, בין אגדת סתרים לרעיון סוד: '...ובזה נבין את ההלכה, שאין דין ירושה במשוח מלחמה: 'יכול יהא בנו של משוח מלחמה משמש תחתיו כדרך שבנו של כהן גדול משמש תחתיו, תלמוד לומר...', וכן פסק הרמב'ם שכל הממונים והשררות מעמידים בנו או הראוי ליורשו תחתיו, מלבד משוח מלחמה. מה נשתנה? אלא שמשוח מלחמה כל תפקידו הוא לערך של חיי שעה ולכן אין בו הגדר של ירושה, שעניינו הוא ההמשך הנצחי'.

והרב המשיך: 'ובזה תתיישב קושיה עצומה שהקשו המפרשים. בסוף תענית שנינו בברייתא, ש'בת מלך שואלת מבת כהן גדול, בת כהן גדול מבת סגן ובת סגן מבת משוח מלחמה'. הרי שסגן גדול ממשוח מלחמה. ואילו בסוף הוריות מפורש, שמשוח מלחמה קודם לסגן. עכשיו יובנו הדברים. בעצמותו אמנם משוח מלחמה חשוב יותר מסגן, אבל שם, בתענית, הרי המדובר הוא לא על המשוח והסגן עצמם, אלא על בנותיהם: בתו של מי קודמת. ובמשוח מלחמה הרי אין דין של ירושה, שאיננו אלא בגדר של 'חיי שעה' ואין כוחו וקדושתו נמשכת ממנו לבניו. ולכן בת סגן חשובה מבת משוח מלחמה'.

יפים הדברים כשהם לעצמם ויפים היו שבעתיים כשיצאו משובצים במערכת מסודרת של רעיונות מבוססים. לא זכיתי יותר מזאת הפעם להיות מיסב ב'שלש סעודות' של הרב. אבל אלה, שהיו רגילים ליהנות מזיו תורתו באותן מסיבות, יודעים לספר, ששילובי הלכה ואגדה היה דבר המצוי בתורותיו'.

(אישים ושיטות, הרב ומשנתו)

 

רואים את הקולות

סיפר הגאון רבי חיים יעקב לוין זצ'ל:

'ברצוני לספר על אחד מהדברים שנקלט במוחי וחדר לעמקי לבבי, והשאיר עלי רושם לכל שנות ימי חיי, וכל מה שראיתי, שמעתי וקלטתי ממנו אחרי כן, התרכז סביב נקודה זו.

היה זה בשנים הראשונות להופעתו של רבינו הרב קוק זצ'ל במקדש מלך עיר מלוכה בירושלים עיה'ק, הייתי אז נער כבן תשע או עשר שנים, והיה זה בשבת־קודש פרשת יתרו. אחרי שסעדנו סעודה שלישית אמר לי אבא זצ'ל, רבי אריה לוין: מכיון שהשבת הזו היא שבת של קבלת התורה, בוא ונלך אל הרב לשמוע דבריו הקדושים.

אמרתי לו: 'אבא, בשביל מה אלך, בלאו הכי לא אבין את דבריו'. ענה לי אבא ואמר: 'שלוש תשובות לדבריך. א' – הלא אתה יודע שבקבלת תורה אמרו אבותינו 'נעשה ונשמע', ואם לא תוכל לקבל את ה'נשמע' – לכל הפחות יהיה לך ה'נעשה', ב' – בקבלת התורה כתוב 'וכל העם רואים את הקולות', אם לא תשמע אז תראה, ג' – והוא העיקר, אני רוצה שתסתכל בפניו הקדושים והמאירים וזה יכניס יראת שמים בלבך, ושכל במוחך, שכן כתוב בישעיה 'והיו עיניך רואות את מוריך', ואחר כך כתוב 'ואוזניך תשמענה דבר מאחוריך...'. נעניתי לו והלכתי אתו.

ואמנם, מה שהרגשתי אז לא אשכח כל ימי חיי. הבית היה מלא אנשים, צפוף. אור לא היה, לא יכולתי לראות פניו הקדושים, אבל את הקול שמעתי. ובלבי הקטן הרגשתי מעמד הר סיני, והעיקר – כי גם תפסתי והבנתי קצת מדבריו. את ההתחלה הבנתי, כי דיבר בצורה כה פשוטה ומובנת לכל, ואחר כך עלה לעולמות עליונים, וזה כבר לא הבנתי כלל, אבל מה ששמעתי והבינותי נשמר אצלי עד היום, כנר לרגלי ואור לנתיבתי'.

 

*קטעי עתונות באדיבות אתר יהדות היסטורית. כל הזכויות שמורות.