דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
כללי אורות הזמן
חשון ב'

 

אורות הזמן

חשון

 

- ב -

בס'ד, שבת פרשת לך לך

 

מהערות מרן הרב זצ'ל על הרמב'ם, ריש הלכות ע'ז:

[הלכה א] בימי אנוש טעו בני אדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור. הנפשות הנן קשורות זו לזו וכשההמון יורד ממדרגתו הרבה, יורדים גם כן גדוליו לפי ערך זה. על כן כאשר ההמון טעה טעות גדול, מפני ירידות מידותיו ותכונותיו, נבערה עצת החכמים לחשוב דברים של טעות ליסד היסוד המתעה של עבודה זרה.

[הלכה ב] ואחר שארכו הימים. הננו מוצאים חמש מדרגות בירידת העולם לע'ז, האחת, מדעת עצמם לכבוד ד' לפי טעותם. השניה, מדעת נביאי שקר בשם ד'. השלישית, מדעת הכוזבים בשם ע'ז שהיא מטיבה ומריעה אבל הכל מצד כבוד ד'. הרביעית, מצד כהני ע'ז שכבר בחרו עבודות פרטיות והכל מצד השורש הראשון לכבוד ד'. החמישית, ע'ז הגמורה, אחר שנשתכח שם ד' לגמרי. ולפי דעת רבינו כל הארבעה הראשונים הנם בתור סייג לע'ז הגמורה הרביעית. [ויש גם כן עניני סייגים מן התורה כמו שכתבתי לעיל (הלכות דעות פ'ז ה'ח) לענין נטירה שלפי דעת רבינו היא סייג לנקימה].

[הלכה ג] ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. והראב'ד השיג על זה שהרי בן ג' הכיר אברהם אבינו את בוראו אמרו חז'ל. ולפי דעת רבינו יש לומר שהכיר בן ג' את מציאות השם יתברך שלא כטעות ההמון ששכחו את השם, אבל עדיין לא נתברר לו אם אין הצדק עם בעלי הע'ז המיסדים את העבודות הללו לכבוד ד'. ובן ארבעים הכיר ההכרה המוחלטת, שצריך ללחום על כל עניני ע'ז ולא להניח ממנה שורש וענף.

והיה מהלך וקורא. והראב'ד כתב: תמה אני שהרי היו שם שם ועבר איך לא היו מוחין? ואפשר כי מוחים היו ולא אירע להם שישברו את צלמיהם לפי שהיו מתחבאים מהם עד שבא אברהם ושבר צלמי אביו. ויש לומר דבאמת אע'ג דבני נח נזהרו על ע'ז, מכל מקום היו מסופקים שמא דוקא ע'ז כזאת שאינה נובעת לכתחילה מכבוד שמים, אבל כיון שע'ז שהיתה אחר אנוש הלא מקורה הוא כבוד ד' לפי דעתם הטועה, חשבו אפילו הגדולים שאין חיוב למחות בהמון. ואולי קיוו שסוף סוף ישוב למדרגה הראשונה שהיתה לכבוד ד', ואז אולי לפי תכונת ההמון השפל אין לפניו דרך יותר טובה. עד שהורה אברהם אבינו עליו השלום שאין שום צד ודרך להניח את העולם בעורונו, ושדוקא באור ד' הגמור והשלם בתכלית הטהרה והאורה הברורה יראו בני אדם חיים טובים לשעה ולנצח.

 

בריתו של אברהם ויחידותו של יצחק

אחד היה אברהם, יחיד בעולמו, לקרא בשם ד' אל עולם, והיה המפעל המיוחד של הכריתה, המתייחשת אל הברית, מכוון אליו, בלא שום צורך ליחס לו בפרטיות איזו דייקנות מיוחדה, כדי להוציא על ידי זה מן הכלל את מה שזולתו.

אבל כשאנו באים ליצחק, שאז היה כבר ישמעאל, ומכל מקום נקשרה השבועה הנצחית והסגולית דווקא ליצחק, 'כי ביצחק יקרא לך זרע', ובעקדה: 'בי נשבעתי, כי ברך אברכך' – 'ברכה לאב ברכה לבן' (ב'ר), לאותו הבן הנעקד, הנקרא יחידו באמת, אז נתייחסה השבועה של קשר הכריתה, המתאחדת עם הברית, דווקא ליצחק. 'אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק'.

(עולת ראיה)

 

ולישרי לב שמחה – הגאון רבי יהודה גרשוני זצ'ל

שמעתי מהרב קוק ז'ל לפרש המאמר בגמ' ע'ז (כ'ה ע'א) 'ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר', מאי ספר הישר? אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים, דכתיב בהו 'תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו'.

ויש להבין מה הוא התואר 'ישרים' שהגדירו בם האבות ולא צדיק ולא חסיד, הסביר הרב קוק זצ'ל על פי הגמרא תענית (ט'ו ע'א): אמר רב נחמן בר יצחק אף אני אומר לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה צדיקים לאורה וישרים לשמחה צדיקים לאורה דכתיב אור זרוע לצדיק ולישרים שמחה דכתיב לישרי לב שמחה, וברש'י: ישרים לשמחה - דישרים עדיפי מצדיקים.

והרב קוק ז'ל מסביר בזה ההגדרה בין צדיק לישרי לב (על פי שמונה פרקים להרמב'ם פרק ששי), שהצדיק יש לו מלחמה פנימית עם עצמו כשעושה דבר טוב והאור שמאיר לו מכריע לעשות טוב אור יש לו אבל שמחה אין לו כי יש לו מלחמה פנימית כשעושה דבר טוב יש פעם תאווה לנקום בחברו שעשה לו רע או לקנאות במי שגדול ממנו, אבל ה'ישרי לב' הוא האדם כשעושה דבר טוב כל החושים וכחות הנפש שלו עובדים בהרמוניה אחד לעשות טוב ואין בו שום קונפליקט פנימי ומעלה כזאת מביא אותו לשמחה ומגיע למעלה הכי גבוהה 'לישרי לב שמחה'.

והאבות היו במדרגה זו מדרגה של 'ישרי לב' – ישרים, ולא היה בהם שום מלחמה כשעשו דבר טוב והגיעו למדרגה הכי גבוהה, שישרים עדיפי מצדיקים.

(חכמת גרשון, עמ' שפ-שפא)

 

חסד לאברהם – ממרן הגרי'מ חרל'פ זצ'ל

ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה (יב ב) ואעשך לגוי גדול - זה שאומרים אלקי אברהם, ואברכך - זה שאומרים אלקי יצחק, ואגדלה שמך - זה שאומרים אלקי יעקב. יכול יהיו חותמין בכולן? ת'ל והיה ברכה - בך חותמין ולא בהם (רש'י).

הכוונה בזה שכל אחד מהאבות סלל דרך לבניו, ועל פי כל דרכי הקדש של האבות יגיעו ישראל אל תכלית השלימות. ומפני זה היה אפשר להעלות על הדעת שלא יזכו ישראל לגאולה שלימה אלא אם כן יתקבצו בהם כל הדרכים שסללו לפניהם האבות, ואם לא יהיו מוכשרים ומושלמים בכל הדרת הקדש של האבות לא יגאלו ח'ו, לזאת אומר: והיה ברכה - בך חותמין, היינו בזכות אורח נתיב קדשו של אברהם הוא החסד והצדקה חסד לאברהם (מיכה ז כ) יגאלו הבנים מן הגלות.

(מי מרום ה – נימוקי המקראות, עמ' לב-לג)

 

העלאת הלאומיות לתיקון העולם

'אתה הוא ד' האלהים אשר בחרת באברם כו' - נביא הוא דקא מסדר לשבחיה דרחמנא מאי דהוה מעיקרא' (ברכות י'ג). 

הרגש הלאומי הוא רגש נעלה ביושר טבעיותו, אלא שכשאינו מכוון ופונה למטרה יותר נעלה של תכלית אושר השלמות הכללית, יפרץ לסוף גדרי היושר כשיעבר גבולו בהרימו יד לרשת משכנות לא לו, בלא משפט צדק ובלא שום תכלית ומטרה קדושה.

אבל מפני שהוא מצד עצמו ישר ונעלה, צריך שלא יהיה נעזב ונשלל, וכמו כל מעלות המדות, שגם הנמוכה שבהן משובחת וכשרה היא להשתמש בה בעבודת ד', בתורה ומצוות.

על כן נביא סידר שבחיה דקוב'ה במה דהוה מעיקרא, שבשם אברם, שהיה מלא הצדק והיושר של האהבה הלאומית, בחר בו ד' לרוממו למעלה הכללית להיות אב המון גוים. וכן הוא כל ערך הלאומיות, המשמשת לרוממות תכליתה, שבה תהיה לנו למגדל עז ועטרת תפארת, 'לנטע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה'. 

(עולת ראיה)