דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
פורים עד דלא ידע הרב יעקב הלוי פילבר

פורים אינו חג מן התורה, חובות היום הנוהגות בו הם מדברי סופרים, כמו שכתב הרמב"ם בפתיחתו להלכות מגילה וחנוכה: "יש בכללן שתי מצוות עשה מדברי סופרים ואינן מן המנין ]של תרי"ג מצוות[". והנה על אף היותו מדברי סופרים מסיים הרמב"ם את הלכות מגילה ביחודו ומעלתו של יום הפורים: "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר, הרי היא קיימת כחמישה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל-פה, שאינן בטלין לעולם. ואע"פ שכל זכרון הצרות יבטל שנאמר: 'כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני' (ישעיה סה טו) ימי הפורים לא יבטלו שנאמר: 'וימי הפורים לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם'". מקורו של הרמב"ם במדרש (הובא בילק"ש משלי ט): "שכל המועדין עתידין ליבטל וימי הפורים אינן בטלים לעולם". ורבי אלעזר מוסיף שם: "ואף יום הכיפורים לא יבטל לעולם, שנאמר: 'והיתה זאת לכם לחקת עולם'."

  על ההשואה של פורים ויום הכיפורים עמד גם המהר"ל מפראג בספרו תפארת ישראל (פרק לה): "ואם תשאל למה אלו שני המועדים (פורים ויום הכיפורים) לא יהיו בטלים? דבר זה הוא לפי ענין אלו המצוות, כי ענין אלו המועדים הם כמו התחיה, שאחר שהגיעו למיתה יחזור לחיים כבראשונה, וכן יום הכיפורים שהאדם אשר חוטא ונגזר עליו המיתה יחזור לו החיים, ולפיכך פורים אשר הגיעו לחרב (ככתוב: "להשמיד להרוג ולאבד") וחזר להם החיות אין ספק שהגיע להם דבר זה ממדרגה עליונה שממנה החיות שלא בטבע, כי החיות הטבעי כבר נגזר על זה מיתה ואי אפשר רק שפתח להם השם יתברך שער העליון אשר ממנו חזר להם החיים". משמע מדבריו שיום הכיפורים וגם פורים מקורם מהעולם העליון ממקור החיים עצמם. ובשל"ה כתב: "ימי הפורים וימי הכיפורים לא יתבטלו, כי הם שוים ? פורים ביטול חיילותיו של סמואל למטה, ויום הכיפורים ביטול סמואל עצמו" (יומא, הלכות תשובה פרק אור תורה, בהג"ה) ועיין גם במהר"ל הנ"ל שפורים ויום הכיפורים שוים בביטול כח עשו בעולם.

 מכל שבע מצוות הנוהגות בפורים נחלקו חכמים על מצוות סעודת פורים ("משתה ושמחה") ובעיקר לגבי מאמרו של רבא במסכת מגילה (ו ב): "מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", ופירש רש"י שם: "לאבסומי. להשתכר ביין". הרי"ף הביא את דברי רבא בהלכותיו, וכדברי רבא נפסק אף בשו"ע (או"ח סימן תרצ"ה ב). כנגדם סובר רבינו אפרים (תלמידו של הרי"ף) שדברי רבא אינם להלכה, ממה שהגמרא מביאה בהמשך לדברי רבא את המעשה שרבה ורבי זירא עשו סעודה ביחד, איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר ביקש רחמים ואחייה, לשנה הבאה אמר רבה לרבי זירא: בוא ונעשה סעודת פורים ביחד, אמר לו: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס! ומהתקלה שקרתה מההשתכרות בסעודת פורים טוען רבינו אפרים נדחו דברי רבא ואין ראוי לעשות כך. (עיין חידושי הר"ן מגילה שם). בשיטת רבינו אפרים הולך גם המאירי, שכתב: "חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה ובאכילה ובשתיה עד שלא יחסר שום דבר. ומכל מקום אין אנו מצווים להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך שמחה, שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות, אלא בשמחה של תענוג שיגיע מתוכה לאהבת השם יתב' והודאה על הנסים שעשה לנו." ועל מה שאמרו בגמרא: "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" מסביר המאירי: "כבר פירשו קצת גאונים שממה שהזכיר אחריו "קם רבה שחטיה לרבי זירא" נדחו כל אותם הדברים". חכמים נוספים (כמו בשם הנמוקי יוסף): הולכים בשיטה זו שכוונת 'עד דלא ידע' היא לומר מילתא דבדיחותא ולשמוח בשמחה של מצוה, ולא שישתגע בשכרותו וימשך אחר שחוק וקלות ראש. ובקרבן העדה (על הרא"ש) לאחר שהביא את פרש"י שלבסומי היינו להשתכר ביין, הוסיף וכתב: "ולולי פרש"י הייתי אומר, מדלא קאמר מיחייב למרויה שתרגומו 'להשתכר', אפשר לומר שהכוונה היא שמחויב להטיב לב ע"י שתיית יין הרבה עד דלא ידע, והכוונה 'עד' ולא עד בכלל, שזהו שכרותו של לוט". והראבי"ה כתב: שצריך לבסומי הוא למצוה ולא לעכב.

 בספרו 'המועדים בהלכה' מביא הגאון רש"י זוין את דבריו של ה'פרי חדש' שדחה את טיעונו של רבינו אפרים, לדבריו אדרבא, מהמעשה של רבה ורבי זירא יש להוכיח ההיפך, שגם לאחר התקלה של רבה חובת השכרות לא נתבטלה, ולכן סירב רבי זירא לעשות בשנה הבאה שוב סעודה עם רבה. שהרי אם לאחר התקלה נתבטלה חובת השכרות ממה חשש רבי זירא, לא יתבסם ולא יסתכן, אלא משמע שהחובה נמשכה גם לשנה הבאה. אלא שעל המעשה של רבה ורבי זירא יש לשאול כמה שאלות: א. הרי שלוחי מצוה אינם ניזוקים, ואם כך מדוע נכשל רבה בעת עשיית המצוה? ב. לאחר שרבה נכשל מדוע לא ביטלו את חובת השכרות בפורים, מדוע לא חששו חכמים שגם האחרים יסתכנו? את הקשיים הללו מיישב החתם- סופר בתשובותיו (או"ח תשובה קצו) על פי המובא במסכת שבת (קנו א) שמי שנולד במזל מאדים יהיה או מוהל או טבח או מקיז דם או לסטים, ועל כך אמר רבה: אנא במזל מאדים ואינני לא מוהל ולא טבח ולא אומן. ואמר לו אביי: מר נמי עניש וקטיל. ואם דברי אביי היו אחרי העובדא ששחטיה לר' זירא אין מקום להוכחת רבינו אפרים. מפני שהשתיה בפורים היא מצוה ושלוחי מצוה אינם ניזוקים, אבל הכלל ששלוחי מצוה אינם ניזוקים זהו דוקא במקום שלא שכיח ההיזק, אבל במקום ששכיח היזקא, כמו רבה שנולד במזל מאדים, אצלו לא תועיל הגנת המצוה. אבל כל מי שאינו במזל מאדים, ואפילו אם הוא רק אינו יודע על עצמו שהוא במזל מאדים, הוא אינו צריך לחוש לסכנות, דאזלינן בתר רובא, ושומר פתאים ה' ומגין לשומרי מצותיו.

 כך או כך, לדעות הסוברות שההלכה מחייבת את האדם להשתכר בפורים, איך הלכה זו לכאורה מתיישבת עם דרכה ורוחה של היהדות המתעבת את השכרות, כמו שאמרו במדרש: "היין מפריש את האדם מדרכי חיים לדרכי מות" (במד"ר פ"י ב) "אין זדים אלא הטועים בעבור היין" (שם) "שיכור אל יתפלל ואם יתפלל תפילתו תועבה: (עירובין סד ב) והרמב"ם בספרו מורה נבוכים (ח"ג פ"ח) מגנה בחריפות את השכרות עד שכתב: שהשתיה המשכרת תהיה בעיניך יותר חרפה מאשר יתפשט אדם מבגדיו ובהיותו ערום שערותו גלויה והוא נפנה ועושה את צרכיו בחברת בני אדם. כי עשיית הצרכים הוא ענין הכרחי לאדם ואין לו תחבולה לדחותם. ואילו השכרות הוא מעשה בחירי שהאדם הרע בחר בו מרצונו, ועוד שגלות הערוה הוא מעשה מגונה מהסכמת החברה ואילו השכרות הוא גנות הפוגע בחלק השכלי של האדם. והמאמרים הללו הם חלק קטן מהמאמרים המגנים את השכרות. ואם השכרות כה מגונה, השאלה המתבקשת היא איך לא זו בלבד שחכמים התירו את השכרות בפורים, אלא לפי רבא האדם אפילו מחויב להשתכר בפורים, כמו ששאל המשנה ברורה (בביאור הלכה, או"ח סימן תרצ"ה): "ואם תאמר היאך יחייבו חז"ל מה שנזכר בכמה מקומות השכרות למכשול גדול?" בביאורו 'עולת ראי"ה' (ח"א עמ' תלט-מ) מבאר הראי"ה מדוע אין השכרות מסוכנת בפורים ואנו נביא כאן את תוכן דבריו:

 ממקורות חז"ל הרבים, ובמיוחד מספריהם של חכמי הסוד והחכמה הפנימית, יודעים אנו כי הארת פורים היא גדולה עד מאוד, והיא מאירה בעולם ביום הזה קדושה גדולה, (עיין הערותיו של מו"ר הרצי"ה זצ"ל בסוף עולת ראי"ה ח"ב עמ' תפ"ד, מקורות מספרי הקבלה להארה הגדולה של ימי הפורים). ומפני מעלתו וקדושתו זו של חג הפורים, נראה שהאדם נשמר ביום הזה מלמעלה מכל קלקול בעת שהוא עסוק בשמחת פורים. ואם בכל ימות השנה צריך האדם להזהר ולשמור את עצמו לא רק מדברי איסור בלבד אלא גם מדברי הרשות, כמו שכתב הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא יט ב) "כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל תאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב אחרי שפירט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וציוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות? ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט? ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות"

 שונה הדבר ביום הפורים, המעלה וההארה הגדולה שביום הפורים היא הפוטרת את האדם שלא יהיה צריך להיות על משמרתו בדברי הרשות בעת שהוא עסוק בשמחת הפורים, רק שלא יעבור ח"ו שום דבר מדברי התורה והמצוה, שאין עבירה מצוה. מה שאין כן בדברי הרשות, אף שבכל ימות השנה ראוי להשמר מהם, שהם מקליפות 'נגה' הקרובה אל הרע, ביום הקדוש הזה שמעלתו גדולה מאוד, ביום הזה אנו משומרים מכשלונות של דברי הרשות. כי ביום זה שפחד היהודים נפל על עמי הארץ (אסתר ח' י"ז) ורבים מהם אפילו התיהדו. עם הארץ אינו רשע אך גם אינו חסיד, "לא עם הארץ חסיד" (אבות פ"ב מ"ב), והרמב"ם בביאורו לאבות הסביר: "ועם הארץ הוא שאין לו מעלות שכליות אבל יהיו לו קצת מעלות המדות". לכן אפשר להקביל את 'עם הארץ' ל'דבר הרשות', שאינו לא מצוה ולא עבירה. וכמו אז כן בכל דור ודור נופל פחד היהודים על שרשם של עמי הארץ למעלה, ויהודי הוא מי שכופר בעבודה זרה (סוטה כא) ומודה באמונות א-ל אחד המיוחד ב"ה אשר אפס זולתו, ופחדם נופל עליהם. ועל אף שבכל ימות השנה הם מסיתים ומפתים את האדם להפריז בהנאת הרשות, הפרזה שסופה מביאה את האדם לידי חטא. מה שאין כן ביום הפורים שהאכילה ושתיית היין אפילו בהפרזה היא בו מצוה, ומצוה בעידנא דעסיק בה אגוני מגנא, על כן אין להם ביום הפורים כח להפוך את שמחת הפורים לפחיתות וקלקול.

 סיבה נוספת מביא הראי"ה (שם) מדוע השכרות אינה מסוכנת בפורים, הוא מבסס זאת על פי דברי הגמרא במסכת שבת (פח א): "ויתייצבו בתחתית ההר ? מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם". ולכאורה הכפיה הזו מיותרת שהרי ישראל הקדימו נעשה לנשמע, מדוע היה צורך לכפות אם הם הסכימו מראש לקבלה? (עיין תוס' שם ד"ה כפה) על שאלה זו נאמרו תירוצים שונים: התוס' תירצו "שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצתה נשמתן.". המהר"ל (תפארת ישראל פרק לו) דחה את תירוץ התוס' ויישב את קושייתם בדרך אחרת: כפית ההר היתה שלא יאמרו ישראל כי קבלת התורה תלויה ברצונם בלבד, ואילו לא רצינו לא היינו מקבלים התורה, כי אין ראוי שתהיה קבלת התורה מקרית רק מפני בחירת ישראל, כי אז יוצא ששלמות העולם כולו תלוי בדבר אפשרי, שהרי אפשר גם שלא יקבלו. ואכן חשש זה אינו תאורטי, וכבר היה בימי יחזקאל שבאו מזקני יהודה ובקשו לפרוק עול ולהיות ככל העמים, ועל כך השיבם הנביא: "העולה על רוחכם היה לא תהיה חי אני נאם ה', אם לא ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם". ומסיים שם המהר"ל: "ולפיכך כפה עליהם ההר כגיגית במה שהחיבור היה הכרחי ואינו דבר שאפשר שיהיה ואפשר שלא יהיה, שאחר שקבלת התורה היא שלמות כל העולם איך יהיה בדבר זה אפשרות כלל".

 על כפית ההר כגיגית אמרה שם הגמרא: "מכאן מודעה רבא לאוריתא (שאם יזמינם לדין: למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם? יש להם תשובה: שקבלוה באונס ? רש"י) ועל זה אמר רבא: אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב: 'קימו וקבלו היהודים' ?קיימו מה שקבלו כבר". (אגב, 'קיימו' מקביל ל'נעשה', ו'קבלו' מקביל ל'נשמע' וגם כאן הקדימו נעשה לנשמע) והנה לפי תירוצי התוס' והמהר"ל היתה כפית ההר במתן תורה כוללת את כל מה שכבר קבלו ב'נעשה ונשמע', ועל כן הקבלה מרצון בימי אחשורוש גם היא היתה כוללת את כל קבלת התורה. אבל מדרש תנחומא (פרשת נח, ג) מתרץ את הסתירה הנ"ל שמדובר כאן בשני ענינים: הנעשה ונשמע שאמרו במעמד הר סיני הוא היה על תורה שבכתב שאותה קבלו מרצון, ואילו כפית ההר כגיגית היתה על תורה שבע"פ שהיתה קשה עליהם, ובימי אחשורוש כשחזרו וקבלו ברצון היתה הקבלה של תורה שבע"פ.

 בדרך זו הולך גם הראי"ה אלא שהוא מיישב את הסתירה בחלוקה אחרת: 'נעשה ונשמע' אמרו הנפשות, כי הן הרי נהנות מהאור העליון של התורה, ואדרבא זהו רצונם וכבודם לקבל עליהם עול תורה ומצוות (עיין ברמב"ם הל' פית ההר כגיגית היתה רק לגופים, ששקעו במצרים במ"טגירושין פ"ב הל"כ). ו שערי טומאה ואך עתה יצאו משם ולא נתקנו עדיין לגמרי מטומאתם, ולכן לא היו נכונים במעמד הר-סיני לקבל תורה והיה צריך לכפות עליהם את ההר. ואפשר להביא ראיה שסמוך ליציאת מצרים היה קשה לגוף לקבל את מצוות התורה, כמו שאנו מוצאים בפירוש חז"ל (סנהדרין סג ב) על הכתוב: "בוכה למשפחותיו" ? "על עסקי משפחות, יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא" וכמו שפירש רש"י: "שהיה יצרן תקפן על עריות, אמרו: נפרוק עול תורה מעלינו ואל יוכיחו אותנו על העריות, אבל על עכו"ם לא תקפן יצרן". ועל כן היה צריך לכפות גם על הגוף את קבלת התורה.

 מצב זה השתנה בימי מרדכי ואסתר כאשר נגזר על כל היהודים לההרג ולהשמד ביום אחד, מה שהביא על היהודים זעזוע וטלטלה כזו שכל הנביאים שקמו לישראל לא הצליחו לחולל בעם ישראל כמו שאמרו במסכת מגילה (יד א): "גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל שכולן לא החזירום למוטב ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב". ואז שחה לעפר נפשם כשהמן הרע ביקש לשלוט בגופם ולהשמידם, וה' היה להם לישועה ופדה את גופם מהכוחות הרעים, אז לא נמצא בהם רצון אחר כי אם בלב אחד לאביהם שבשמים, כמו שאנו מוצאים בבקשתו של רבי אלכסנדרי (ברכות יז א): "רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב? שאור שבעיסה (יצר הרע שבלבבנו רש"י) ושעבוד מלכויות ? יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך". ולכן לאחר נס פורים נשאר בהם רצון נקי מיצר הרע לעשות רצון אביהם שבשמים, ואז חזר הגוף וקבל את התורה מרצון. מהאמור מבואר שיש לישראל שני מועדים של קבלת התורה, האחד במעמד הר סיני שבו קבלו הנפשות את התורה, והשני ביום הפורים שבו גם הגוף קבל את התורה מרצון. [עיין בשאילתות דרב אחאי גאון (פרשת ויקהל, שאילתא סו) שכתב: "ועדיף יומא דפוריא כיום שניתנה בו תורה". ועיין שם ת התורה שלב"העמק שאלה" לנצי"ב (אות ו) הסבר לכך] יום הפורים שהוא יום קב הגוף, הוא שמעניק לגוף הישראלי סגולה מיוחדת עד שאפילו שכרות היין אינו יכול להשפילו ולקלקלו ביום הזה.

 והנה בכל ימות השנה שיכור המתפלל כאילו עובד עבודה זרה (ברכות לא ב), והסיבה היא ששכרות היין מסלק את הכח השכלי ומשאיר את השיכור ללא הבחנה וביקורת. אבל יש כאן מצב משונה, שהרי היין מצד עצמו הוא דבר חיובי המשמח אלקים ואנשים, אנו מרבים להשתמש בו באירועי מצוה וקדושה, לכוס של ברכה ולמשקה של שמחה, ואם כך מהי הסיבה שההפרזה בשתיית היין מביאה לתוצאות שליליות ומגונות? ומסביר הראי"ה כי ישנן שתי סיבות: האחת שהשמחה היא מעלה גדולה הדבקה עם אור השכל בעצם, והגוף הוא כלי צר שאינו יכול לקבל את עוצמת השמחה אלא כמדתו. על כן שתיית יין במדה היא מביאה את השמחה, ככתוב: "יין ישמח לבב אנוש", אבל כאשר האדם מרבה בשתיית היין יותר ממדתו והגוף אינו יכול לסבול את גורמת השמחה היתירה לסלוקהשמחה המרובה המקושרת עם אור השכל, אור השכל, עד שהגוף נשאר חשוף לכוחות השליליים האורבים לו, שאינו יכול להם והם מצליחים להסיתו, לדרדרו ולקלקלו.

 ברם שלא כשאר ימות השנה יש ליום הפורים שתי מעלות לטובה: האחת שביום הזה הגוף עצמו מזוכך גם ללא הנהגת השכל, ועל כן יש לגוף האפשרות לקלוט עוצמה רבה יותר של אור השמחה מבלי להביא לבטול כושר השיפוט השכלי של האדם. והשניה שאפילו אם האדם ירבה ביום הפורים בשתיית יין ם ישאר ללאבמדה מפרזת מאוד עד שתגרום לשכל שיסולק מהגוף, עד שהא הכח השכלי, מה שבכל שאר ימות השנה הוא מסוכן מאד להתנהגותו של האדם. אבל ביום הפורים, שהגוף עצמו מזוכך גם ללא הכח השכלי, ביום זה גם האדם השתוי מבוטח מכל תקלה, כי כוחות הגוף הקדושים מצד עצמם הם שמורים מכל רע, מפני שהם בעצמותם דבוקים לשלמות האמיתית שבאור פני מלך חיים. על כן ביום הפורים המצוה היא לבסומי, מפני שהוא ממשיך בכך אור גדול כמו שמבואר בדברי האר"י ז"ל