דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
בימ"ד משפט מלוכה שו"ת ליום העצמאות תשס"ו הרב פנחס מונדשיין

ש"ות ליום העצמאות עם הרב פנחס מונדשיין

השאלות נשאלו ונוסחו ע"י תלמידים מהישיבה

שאלה: האם יחסנו למדינה צריך להשתנות בנקודות מסוימות בעקבות הגירוש?

 

תשובה: ודאי שיחסנו צריך להשתנות, אם היו כאלה שחשבו לתומם כי המגמה המשיחית תצעד בגאון, תלך מחיל אל חיל ואנו רק נמחה כפיים ונביט אל הדברים בשמחה ובששון, הרי שהמאורעות האחרונים הוכיחו לנו, כי המגמה המשיחית עושה את צעדיה באופן הרבה יותר מסובך  מכפי שהיינו מסוגלים להעלות בדעתנו, וממילא יחסנו היום צריך להיות הרבה יותר אכפתי הרבה יותר דואג ומעורב, הרבה יותר הכנעה וענוה כלפי הדברים הנראים.

 

אם ילדך הקטן כבר למד להתהלך בעצמו ללא עזרתך, היית יכול ללמוד בחדרך והזאטוט ילך לו בבטחה ובשמחה בבית, והנה יום אחד נפצע הוא וכעת קשה עליו ההליכה, הולך הוא ומועד, הולך ונכשל, האם עליך לשנות את יחסך אליו? ודאי.

 

הכיצד? לקלל אותו? לצחוק ממנו? לרפות את ידיו כי איננו יודע ללכת ועי"כ "לחזק" בו את בטחונו העצמי? לשכנעו כי לעולם לא ידע ללכת?

ודאי שלא, עליך כעת לדאוג לו כפל כפליים, לתמוך בו, לעודד אותו, לומר לו כי הפצע יחלוף והוא ישוב ללכת למישרין.

 

בשנים האחרונות אנחנו עדים לכרסום הולך וגדל באמיתות מוסריות וערכיות שהיו מקובלות, דעות נוראיות הולכות וקונות שביתה באומה, אפשר להישאר אדיש לכך?

אפשר לחשוב כי בקללות בזיונות וקצפונות תרפא האומה את שיברה?

 

מדוע מה שפשוט כ"כ להורים מתחילים, לכל מלמד דרדקי, לכל אדם מהיישוב, איך להתייחס לילד  מתקשה, לתלמיד מתריס, לחבר במשבר, לא פשוט כאן?

מאיפה הגיע הרעיון הנורא הזה של מלחמת גידופים בתחילה ושל מלחמות יהודים כפשוטו בהמשך ושל זלזול והתנכרות היום?

 

ישנם כאלה ה"תופסים טרמפ" על שברנו באמרם "אמרנו לכם" אמרנו לכם כי אין שום דבר חיובי במדינה וכו' וכו' אוי ואבוי לנו שהגענו למצב הזה, לחילול ד' הזה, שיש המתרגמים כך את צערנו. צערנו אינו יאוש מהמדינה, כי המדינה היא קיום דבר ד' ואיננו מתיאשים מדבר ד', צערנו אינו זלזול וכעס במדינה כי המדינה היא קיום דבר ד' ואיננו מזלזלים, חלילה בדבר ד'.

 

צערנו זה מחייב אותנו להיות יותר, יותר, אוהבים את מדינתנו יותר אכפתיים מאחינו שבה. עלינו לרתום את מיטב הכוחות שבנו לרפא את שבר בת עמי, לא חלילה להרוס אלא לבנות, לא להתנתק, אלא להתחבר ביתר שאת.

 

שאלה: איך אפשר להמשיך ולא לשנות את נוסח הברכה לשלום המדינה הכולל "ושלח אורך ואמיתך לראשיה, שריה ויועציה" כאשר אין לנו שום תקוה באנשים הללו?

 

תשובה: אחת הסברות היותר משונות ומוזרות שאי פעם שמעתי היא הקריאה לערוך שינויים בתפילה לשלום המדינה, לכן לקושי העניין אנסה להבין בכמה אופנים את נקודת השאלה:

 

לפום ריהטא, ניסתי באמת להבין ולא הצלחתי ברור ופשוט כביעתא דכותחא כי ההיפך הוא הנכון, אם ראשיה שריה ויועציה לצערנו ולדאבוננו אינם חדורים ברוח לה היינו מייחלים, האם זו סיבה להפסיק להתפלל שרבש"ע ישלח אורו ואמיתו ללבותם  ויתקנם בעצה טובה מלפניו? ברור כי ההיפך הוא הנכון עלינו להמשיך לומר את הדברים ביתר כוונה, מי שעד היום ישב בעת אמירת הברכה מהיום עליו לעמוד ולכוון, מי שעיין בספר, מהיום עליו להתרכז בברכה ולענות עליה אמן בכוונה כפל כפליים.

מהי אותה הברכה?

בקשה מרבש"ע שיגן על מדינתנו ושיאיר עינהם של מנהיגיה ללכת בדרך הישר, וכי מעשיהם האחרונים מורים כי אינם זקוקים להארה זו? זקוקים בכפלים, לכן אתמהה!

 

חשבתי לעצמי אולי סוף השאלה מבאר את תחילתה, השואל מסיים ש"אין לנו שום תקווה באנשים הללו" אם ארין תקווה חושב השואל, אז למה להתפלל?

נו, ודאי מבין הינך כי "גלשת" לא רק שפשוט הוא שיש להתפלל גם במצבים היותר מייאשים אלא עלייך לדעת שהרבה מאוד בכוחך אתה לקבוע במעשיך, חוץ מתפילתך, אם יש תקווה באנשים אלו אם לאו, מנהיגי האומה אינם מתנהגים כאנשים פרטיים, ליבם קשוב ללב האומה, הם מהווים מעין שיקוף ל"מצב הרוח הלאומי" אם ליבם של ישראל לשמים ידי משה אינם כבדים ואם חלילה לא, אז ידיו של משה נופלות, כמה שיותר נעודד ונפיח רוח חיובית באומה כך ליבם של מנהיגנו ישקף זאת יותר ויותר וכמה שנזלזל ונאמר להם עד כמה הם "חסרי תקווה" בסוף נצליח "לשכנעם" כי אכן הם כאלו.

 

שבתי וחשבתי שאולי מה שעומד בבסיס השאלה הוא שנכון שמצד מצבם הם זקוקים שבעתיים לתפילה, אולם אם הם התנהגו כך, "נעניש" אותם כי לא "מגיע להם" שיברכו אותם... דעה כזו מתביישים אנו להתמודד מולה, אך נענה עליה בכל זאת בתשובה הבאה.

 

שאלה: האם יש מצבים או תקופות בהן לא ראוי לומר תפילה לשלום המדינה?

 

תשובה: כאשר השואל מדבר על  "מצבים או תקופות" ולא פירט, לכאורה ישנם שני מצבים השונים מדאשתקד, או שהמצב טוב יותר או שהוא גרוע יותר. והנה אם הוא טוב יותר וסלקא דעתך להפסיק להתפלל לשלומה של מדינתנו אתמהה וכי הגיעה  אל המנוחה והנחלה? ודאי כל העת יש מה להוסיף ולבנות. ואם המצב גרוע יותר כפי שכנראה התכוון השואל גם אז אתמהה, מדוע להפסיק להתפלל?

 

בכלל, שאלה מכגון דא יוצאת מאיזו תפיסה משונה שכביכול אותם "עניינים דתיים" שתוקנו לרגל ייסוד המדינה הינם איזה "חוב" או "מס"  שעלינו לעלות למושל משל היינו תחת שלטון עריץ ובאים אנו לפייסו בדורון דמוי תפילה לשלום המלכות, ממילא ברגע שהמלכות אינה ממלאת את תפקידה כראוי אנחנו מפסיקים "לשלם" לה מס זה, כי "לא מגיע לה".

 

מי שמתבונן כך על הדברים לא מבין מה ערכו של יום עצמאותנו, מה ערכה של מדינתנו, התפילה שאנו מתפללים הינה לא על אף אחד אחר חוץ מאשר על הנשגב ביותר, על כלל ישראל, עלינו כולנו, לא ראש ממשלה דרש אותה, אין זה מענייני בכלל אם הוא אוהב אותה או לא, אם הוא אומר אותה או לא, אני אומר אותה כי אני בטוח בחשיבותה בגלל שאני בטוח בערך הנשגב והעליון הגלום במדינה ואני בכל מאודי חפץ בשגשוגה.

 

שאלה: נטען בישיבה שאין קשר בין מדינת ישראל לממשלה אבל לכאורה הממשלה היא זו שמובילה  את המדינה ומשקפת את ייעודה?

 

תשובה: הממשלה היא זו שמובילה את המדינה בפועל בצד הטכני פרקטי, אולם היא כלל אינה משקפת את ייעודה, הייעוד ניתן בראשית הבריאה, הממשלה יכולה להתכחש לו, ויכולה לעזור בקידומו אולם לא היא קובעת את הייעוד.
 הייעוד הוא דבר אלוקינו אשר יקום לעולם, בטוחים אנו בהתקיימות חזון נביאנו עד האחרון שבהם, אם לא היום אז מחר, ניתן לעכב ולאחר את הטובה, אך היא בא תבוא.

 

אשרינו שזכינו לראות בעניינו ולהגיע לזמן שהרבה גדולים וקדושים לא זכו, הזמן בו קמה אלומתנו וגם ניצבה, קומת ישראל שהייתה מושפלת משך אלפיים שנה קמה לתחייה, ואנחנו עוד מעיזים עם קוצר דעתנו לבוא ולחרף, לומר לרבש"ע שכשהדברים מתנהלים לפי מה שנראה ומתאים לנו אנו מהללים, ואם לא מתאימים אנו עושים איתו "ברוגז"?

 

כל שינוי בסדרי התפילה וההודאה ואפילו קל שבקלים הוא ביטוי לחוצפה כלפי שמיא ולכפיות טובה כלפי רבש"ע, חלק מהצרה הנוראה של הדעות המחריבות שפשו בינינו היא הבלבול הנורא שהם גרמו לנו כתגובה אליהם, אולם אשרינו שתופסי תורה הננו, וממנה נושעים אנו, נעמיק יותר בתורת רבותינו ומשם נשאב מים חיים, שירוו את צימאוננו ויצחצחו את גרוננו לומר הלל בשירה ובזמרה, נאמר באותה כוונה גם את "הודו לד' כי טוב" וגם את "אנא ד' הושיעה נא"