דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל

יונדב חיים הירשפלד הי"ד

יונדב נולד בכ"א אייר התשמ"ט. את הכתיבה היוצרת שלו הוא התחיל בגיל 5 או 6. עד כיתה ו' הוא למד בכוכב השחר ובכתות ז', ח' למד בת"ת מכמש. שם למד בשיטת ברקאי, שמתבססת הרבה על שינון וחזרות והתחיל ללמוד תנ"ך ומשניות באינטנסיביות. בישל"צ הוא התחיל לפרוח  ממש. היתה לו נפש בריאה וחופשית. היה לו רצון ללמוד עוד ועוד - בכל מיני תחומים. הוא היה חריף מאד, אך עם כל הרצינות שלו בעבודת ה', הוא נשאר תמיד שובב, מצחיק, שנון וחביב, ותמיד היה כיף להיות איתו. ב"שביעית" הוא נכנס להדריך בסניף "עזרא" כוכב השחר. עם זאת הוא מצא זמן לשנן ולחזור על ח"י פרקי משנה ביום. בליל ראש חודש אדר ב' התשס"ח נורה יונדב על-ידי המחבל בהיותו סמוך לספריה והתמוטט תוך שהוא יורד במדרגות לכיוון חדר האוכל של הישיבה. בן תשע עשרה היה בהירצחו.

 יונדב נולד ביום שישי בבוקר, כ"א אייר תשמ"ט. הברית התקיימה ביום שחרור ירושלים, והוא נקרא ע"ש סבא רבא שלו - חיים יהושע מרדכי באט. סבא באט יסד את המשנה היומית וההלכה היומית בארצות הברית בין השנים תשכ"ט-תשמ"ט. יונדב לקח את הניצוץ הזה והפך אותו ללהבה בלמדו ח"י פרקי משנה ביום.

 שנות הילדות

יונדב היה ילד מאד שובב כשהיה קטן. סבתא שלו אפילו קנתה לו חולצה עם הכיתוב "יונדב השובב". כשהוא למד ללכת - הוא לא הלך - הוא תמיד רץ וקפץ. כשהוא היה בן שנתיים או שלוש, השומר של הישוב (כוכב השחר), התקשר אלינו להגיד לנו שיונדב הגיע לשער עם ה"בימבה", ושנבוא להחזיר אותו הביתה. אחד השכנים אמר פעם, שכדי לשמור על יונדב, לא מספיק להיות איתו באותו חדר, אלא צריך להיות איתו על אותה הבלטה. דברים שהייתי מתגאה בהם ש-"ילדים שלנו לא עשו דברים כאלה" - יונדב היה עושה, וכך לימד אותנו פרק בענווה. הוא היה מסתובב בבית בשקט בשקט, ופשוט מפרק ומרוקן כל מה שאפשר. (מגירות, בקבוקי שמפו וכיד הדמיון הטובה).

 טוב-לב

כבר מגיל הגן הֵבְחַנוּבטוב הלב שלו. תמיד אמרנו "כשמו כן הוא – נדיב לב". הוא אהב להביא "גרוטאות" לגן, להתחלק בדברים שלו עם חברים ולתת את מה שהיה לו לחברים. (אני זוכרת שהוא נתן מתנה לאבא שלו – מטבע של ½  שקל – הרבה כסף לילד קטן) כמו שהגננת כוכבה כתבה בתעודת סוף שנה: "יונדב חברותי מאד...אהוב על חבריו, טוב לעצמו ולחברה... ילד רגיש שמח וטוב לב".

 סקרנות וחכמה

גם הסקרנות והחכמה שלו התגלו בגיל מוקדם. ברגע שידע לקרוא, הוא התחיל לקרוא אנציקלופדיות. הוא היה מסוג התלמידים ש"מרגיזים" מורים - לא היו לו שום הרגלי למידה. הוא היה מקשיב בשיעורים וזוכר הכל. שעורי בית הוא הכין מהר בהפסקות וכך בבית לא היה לו שום צורך ללמוד ולהתכונן למבחנים.

 בהיותו בכיתה ו' השתתף בחידון התנ"ך של תנועת "אריאל". הוא ניגש לשלב הראשון כמעט בלי ללמוד, זכה במקום ראשון ועלה לשלב הארצי. בשלב הארצי הוא גם זכה במקום ראשון.

 גיל ההתבגרות

יונדב התחיל את גיל ההתבגרות בגיל 7. במשך שנות היסודי היו לו משברים גם לימודיים וגם רוחניים, אבל ב"ה בעזרת הרבה תפילות ועזרה ממורים שידעו לנָתֶב את הכוחות שלו לכיוונים חיובים הוא התגבר, ויראת השמיים שלו התבססה. זכור לטוב גם מי שהיה מנקה את ביה"ס (אלחנן אלברט), שהעסיק אותו בתור עוזר וניהל איתו הרבה שיחות.

 כתיבה יוצרת

את הכתיבה היוצרת שלו הוא התחיל בגיל 5 או 6 – הייתה תקופה של הרבה פיגועים והוא כתב שיר (למנגינה של "הכל פתוח עוד לא מאוחר") על הפיגועים ואמונה בקב"ה שיציל אותנו. לצערנו השיר אבד במרוצת השנים, ורק זכורה לנו השורה הראשונה-הוא אפילו המציא מילה לצורך העניין - "האמונה פוֹעֶרֶת אצלי בתוך הלב".

 הייתה הפסקה בכתיבה עד כיתה ז' / ח', ואז הוא התחיל המעיין לנבוע. הסיפור הראשון שלו נקרא "עובדות שלא ידעתם על השתמקות הגמדוזים והתקרנפות הסבבוזים" הסיפור בסגנון יונדבי מובהק. מאז כתב פחות או יותר בלי הפסקה, כל מיני שירים וסיפורים קצרים, גם רציניים ועמוקים, גם היתוליים, וגם סאטירים.

 מוסדות לימוד

בכתות ז', ח' הוא למד בת"ת מכמש (עד כיתה ו' הוא למד בכוכב השחר). שם למד בשיטת ברקאי, שמתבססת הרבה על שינון וחזרות, שם התחיל ללמוד תנ"ך ומשניות באינטנסיביות. השנים בחטיבה עברו ללא סערות מיוחדות, ובתחילת כיתה ח' הוא נרשם לישל"צ והתקבל. בישל"צ הוא התחיל לפרוח ממש. ב"שבעה" הרב שמחון אמר שיונדב וישל"צ זה כמו כפפה לכף היד. כפי שיונדב אמר במסיבת סוף השמינית: "אלו היו 4 השנים הטובות ביותר בחיי".

בישיבה לצעירים

ליונדב היתה נפש בריאה וחופשית. היה לו רצון ללמוד עוד ועוד - בכל מיני תחומים, ולכן הישיבה לצעירים כל-כך התאימה לו - היה לו שם מרחב להתפתח, והוא ניצל את המרחב הזה עד תום - וברוך ה' בכיוונים של תורה וטהרה.

בישיבה הוא מצא חברים בלב ובנפש.  בעיקר בגללם הוא כל-כך אהב את ישל"צ.

בישיבה הוא נהיה "מתמיד". לקראת סוף לימודיו בישיבה הוא כמעט לא קרא ספרי חול. הוא למד באופן עצמאי לנגן בחלילית שהפכה להיות חלק ממנו - קשורה אליו בסרט כתום.

   

 כיף להיות איתו

עם כל הרצינות שלו בעבודת ה', הוא נשאר תמיד שובב, מצחיק, שנון וחביב, ותמיד היה כיף להיות איתו. הוא לא עשה חשבון של "מה יחשבו עלי?" הוא עשה מה שהרגיש - לעתים הלך ברחוב תוך כדי נגינה (פעם מישהו שאל אותו איפה הכבשים שלו), ולא פעם מצא דרכים מקוריות ביותר להגיע מקומה לקומה (רק לא דרך המדרגות). אף בשנה זו, בה החל ללמוד ב"מרכז"- אם חסר ספר בשיעורו של הרב יאיר גזבר- הוא היה קופץ מהחלון, רץ להביא את הספר וחוזר לשיעור דרך החלון כשהספר בידו.

 הוא מאד אהב טיולים - בתנאי שיהיו הרבה מים במסלול, ומקומות שאפשר לקפוץ קפיצת ראש.

 הביקורים אצל הסבתא רבא

אי אפשר שלא להזכיר את הביקורים הקבועים שלו אצל סבתא רבא שלו (בָּבִּי). לצורך הביקורים אצלה הוא קנה לעצמו אופניים. היתה לו קביעות של פעם בשבוע - מתחילת כיתה ט' עד יום הרצחו. בהתחלה, הוא הלך גם כדי לזכות בארוחה טובה, אבל ככל שהיא הזדקנה הוא הלך יותר בשביל לשָמֶח אותה. בכיתות ט' ו-י' הוא קיבל אישור ללמוד סדר ערב פעם בשבוע אצלה בבית, לפעמים עם חברותא ולפעמים בלי. הוא עשה את הבגרות באנגלית בכיתה י' יחד עם ה"דוברי אנגלית", ובכך פינה לעצמו את השעות של לימוד אנגלית בכיתות י"א, י"ב, והוא היה מבקר אותה בשעות אלו. השנה, כשלמד ב"מרכז" הוא היה מבקר אותה בימי שישי בבוקר. (חלק מהשיקול שלו ללמוד ב"מרכז" ולא במצפה רמון, היה האפשרות להמשיך לבקר אותה)

 "עזרא" כוכב השחר

ב"שביעית" הוא נכנס להדריך בסניף "עזרא" כוכב השחר וקיבל את החניכים שהיו בכיתה ח'. הוא מאד אהב את ההדרכה. בגלל האופי המיוחד שלו, יכול היה להשתולל ולהשתובב עם החניכים, ותוך כדי כך להשפיע עליהם ולהעביר להם מסרים רציניים שרצה להעביר. ששה מהחניכים הוא "הכניס" לישל"צ והמשיך ללוות אותם ולעזור להם גם בישיבה. הוא גם שמר על קשר עם שאר החניכים. הוא תיכנן לקחת אותם לטיול לואדי "וואחיתא" הקרוב ליישוב ביום שישי שבו נערכה הלוויתו.

  הוא אהב צעירים

הוא גם אהב מאד את החמשושים שלו, ושמר איתם על קשר גם לאחר שעבר ל"מרכז" (הוא נפגע בטבח הנורא כשהתעכב בחוץ כדי לדבר עם מספר חמשושים לפני שעלה לשיעור של הרב יגאל לרר). הוא היה מנהל איתם הרבה שיחות, פעם הוא דן עם אחד מהם איך כדאי למות, יונדב סיכם שכדאי למות מהר, ועל קידוש השם אבל בגיל 120 ולא צעיר.

הוא אהב צעירים – את האחים הקטנים שלו הוא תמיד שימח, פידח וסיפר להם סיפורים שהוא המציא. (על לימופופוים ולימונינים שעשו תחרויות על הדשא של השכנים) ועבור האחיינים שלו, שאותם היה זורק באוויר ומשתולל איתם, הייתה לו סבלנות בלתי רגילה.

   

 "מרכזניק"

כשהגיעה תקופת ה"שבו"שים", הוא בדק כמה ישיבות ונהנה בישיבת "מצפה רמון" לשם חשב ללכת ללמוד. הוא תכנן ללכת לבדוק את "מרכז" בהמלצת הרב וייס – הוא מאד העריץ את הרב וייס. הוא חשב לעשות זאת אחרי הבגרויות אבל קיבל על עצמו להיות "אחראי אוכל" בישבה"ז, לכן לא היה פנוי עד סוף ישבה"ז. בז' אב הוא הלך ל"מרכז" לבדוק, הוא שהה שם בערך יממה, נבחן והתקבל. רק כמה ימים לפני "זמן אלול" הוא החליט ללמוד ב"מרכז" ולא ב"מצפה רמון". בהתחלה היה לו קשה ללמוד כל היום. שאלתי אותו מה הוא עשה כל השנים בישל"צ אז הוא אמר שזה לא אותו דבר, בישל"צ יש מגרש כדור סל. הוא התרגל אחרי זמן קצר. קצת אחרי תחילת השנה הוא התקשר ואמר שהוא חושב שהוא לא משתלב בישיבה. חשבנו שהוא רוצה לעבור לישיבה אחרת, אז הוא אמר שהבעיה שלו היא שכולם עולים ויורדים במדרגות, והוא עולה ויורד על המעקה.

 לילה לפני הרצח היינו במסיבת אירוסין של בן דוד שלו מעתניאל, והוא השתלב בריקודים שלהם כמו "עתניאלניק" מבטן ולידה. בעקבות ההשתלבות בריקוד, הבחורים שאלו אותו איפה הוא לומד. הוא אמר להם שב"מרכז", הם הביטו עליו כלא מאמינים- איך "מרכזניק" רוקד ככה? זה היה חלק מנפשו החופשית.

 ח"י פרקי משנה ביום

הוא היה חריף מאד, "למדן" כהגדרת הרב סומר. עם זאת הוא מצא זמן לשנן ולחזור על ח"י פרקי משנה ביום (בד"כ בשעות שרוב בני האדם ישנים).

הייתה לו תוכנית לסיים 101 פעמים עד גיל 23.( הוא אמר שמי שיש בידו חבילות של משניות - כשיעלה לשמיים מובטח לו שלא ילך לגיהנם - ולגהינם לא כדאי להגיע)

חוש מסחרי

היה לו גם חוש מסחרי. כשהיה ילד קטן (בגיל היסודי), היינו בטיול בצפון. הוא אסף שם חרובים בשקית, ואח"כ עבר מבית לבית בישוב ומכר אותם. הוא תמיד היה מוכן לעבוד בכל עבודה - קשה ככל שתהיה, כדי להרוויח קצת כסף. פעם הייתה לו תוכנית להקים מפעל שיעסיק אברכים לחצי יום וישלם להם מספיק כדי שיוכלו ללמוד חצי יום, ועדיין לפרנס משפחה.

 ב"שביעית", יחד עם עוד ארבעה חברים, ויתר על הארוחות בישיבה והתארגן יחד אתם להכין ארוחות באופן עצמאי. הם קיבלו את הכסף שכביכול משלמים לישיבה עבור האוכל, והשתמשו בסכום קטן יותר עבור האוכל שהכינו. כך הוא חסכו כסף רב, (והם גם אכלו אוכל טוב ובריא).

 ליל ראש חודש אדר

בכ"ט אדר א' התקיימה עצרת תפילה בכותל בגלל המצב הקשה בדרום ובגלל הדיבורים על חלוקת ירושלים. בסיום התפילה , הוא הלך לבקר את הסבתא רבה שלו, הוא שאל אותה אם היא רוצה שהוא ינגן לה , והיא אמרה שכן, כי זה מרדים אותה. הוא התקשר משם הביתה. הוא אמר שהוא חוזר לישיבה לסדר ערב ואח"כ הוא מתכנן לבוא הביתה כדי להוציא את החניכים שלו לטיול למחרת בבוקר. סיכמנו שהוא יצא קצת מוקדם מהסדר, ושאם הוא יתעכב הוא יודיע לי.

 ב-20:40 חבר התקשר אלינו לשאול אם יונדב התקשר. שאלתי אותו למה? מה קרה? הוא סיפר שהיה עכשיו פיגוע ב"מרכז". מאוחר יותר התברר שבשעה זו הוא כבר לא היה בין החיים. הוא עמד בכניסה לפנימיה עם הגב לרחוב ודיבר עם שני שישיסטים (חמשושים שלו לשעבר) - שמעון בלזם וציקי קופמן. המחבל נכנס לישיבה, עלה לרחבה העליונה, הניח ארגז, הוציא את הנשק, וירה בהם מטווח אפס. יונדב ושמעון כנראה נפגעו מייד אך שלושתם הצליחו לרוץ לכיוון בנין הישיבה. יונדב ושמעון היו פצועים, ציקי לא נפגע. יונדב ירד גרם מדרגות אחד ושם נפל. שם מצאו אותו עם החלילית ביד אחת, ועם הספר "שב שמעתתא" ביד השניה, וחיוך על הפנים - כך החובש סיפר לנו. כל כך אופייני ליונדב. (העניין עם הספר נשאר לנו כחידה, הספר נפל למישהו אחר כשהוא ברח מהמחבל והוא החליט לא להתעכב ולהרים אותו. יונדב כנראה התכופף להרים אותו תוך כדי שהוא פגוע, כי הספר נפל במקום רחוק מהמקום בו מצאו את יונדב).

 תמיד אמרנו שאצל יונדב הבלתי צפוי הוא הצפוי, אבל סיום חייו העשירים כשהוא כל כך צעיר, היה הדבר הבלתי צפוי מכל. יונדב הובא למנוחות ביום שישי בצהריים ל' אדר א' תשס"ח. ה' יקום דמו.

 

אוהבים, מעריצים ומאד מאד מתגעגעים

אמא, אבא וכל שאר המשפחה