פרשת חקת תשע'ב

'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל': ואומר שם רש'י: 'זאת חקת התורה – לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל, לומר, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה,  לפיכך כתב בה חקה, גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה'. 'ויקחו אליך – לעולם היא נקראת על שמך פרה שעשה משה במדבר', אך בהמשך בפסוק ג' אומר רש'י שמצוותה בסגן, אלעזר עשה אותה, וא'כ איך נקראת על שם אהרן?

ומדוע נאמר זאת חוקת התורה ולא זאת חוקת הפרה, או לפחות זאת חוקת תורת הפרה?

בספר דברים (ד ו) התורה משבחת את בנ'י: 'ואמרו כל הגויים רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה'. הגויים יאמרו כך! ועל מה הם מתבססים? 'ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזו'. ואילו אצלנו בפרשת חוקת, הגויים מזלזלים בישראל באמרם: מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה? ומה השתנה בספר דברים שהם משבחים את ישראל על התורה ועל החוקים?

אחכמה והיא רחוקה

שלמה המלך אמר: 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני' – על פרשת פרה אדומה, שלמה המלך רצה להבין את סוף טעמה של מצוה זו ולא הצליח. שואל השל'ה הקדוש, למה לא נאמר בצורה יותר חדה, 'אמרתי אחכמה ולא החכמתי'? אומר השל'ה הקדוש, יסוד עצום מאוד, אדם שרוצה להחכים, אין הוא יכול לומר לא החכמתי כלל, המקסימום שיוכל לומר שהוא עוד לא הגיע להבין את הכל, כמו שלפעמים אדם לא מבין את כל הסוגיא, אך קושיא אחת כן ושני תירוצים בערך, ותמיד רוצים להבין יותר את התמונה הכללית של הסוגיא. וזה מה שאמר שלמה המלך, שלרדת לסוף התהליך הוא לא ירד, אבל וודאי שהחכמה היתה כאן.

[הרבה ספרים נכתבו בטעמי המצות, אבל מצוה אחת לא הגיעו לטעמה כמעט כלל, זו מצות לחם הפנים, וכמ'ש בזמירות שבת במזמור שחיבר האר'י: 'יגלי לן טעמא דתריסר נהמא'.]

הבנה גם בחוקות התורה

עפ'ז מבואר גם מה היה הס'ד של שלמה המלך להבין את טעם מצות פרה, שהרי הקב'ה אמר למשה לך אני מגלה טעם פרה ולא לאחר, אז איך רצה שלמה המלך להבין? אמנם כתוב ששלמה המלך היה קרוב לחכמתו של משה רבינו, ואולי לכן ניסה להבין את מצות פרה. אך נראה ששלמה המלך רצה לומר, שגם אם לא נבין את המצוה עד הסוף ואת כל טעמי המצוה –עדין אין אנו בני חורין להפטר מלנסות להבין, שלמה המלך לא רצה להבין כמו שמשה רבינו הבין שהרי זה חוק, אבל היות ואפשר להבין משהו, אי אפשר להשתמט מזה.

ואולי זה מה שהתורה אומרת: 'זאת חוקת התורה' – אין כאן פטור מלהבין כי זו חוקה, אלא צריך 'אמרתי אחכמה', להיכנס להבנה כמה שאפשר, וזה כלל בכל התורה שנרמז במצות פרה אדומה, שיא החוק, ובכל זאת שלמה המלך אמר אמרתי אחכמה, זה חוק ואסור להרהר, לא מקיימים את המצות בגלל הטעמים, אבל זה לא פוטר אותנו מ'אמרתי אחכמה' אע'פ שהיא רחוקה מאתנו. ולכן התורה קישרה בין החוק לבין כל התורה כולה.

להוציא מלבן של צדוקים

אחד הטעמים הלא מובנים של פרה אדומה, יש שם תופעה כזו לפעמים, שמטהרת טמאים ומטמאה טהורים, למה לפעמים דווקא מי שהולך להשפיע הוא קצת יורד, אין זה חוק, אבל לפעמים זו המציאות. עכ'פ זה אחד הדברים שלכן פרה אדומה היא חוקה, שהיא מטמאה טהורים ומטהרת טמאים, הגמ' ביומא אומר שעשו תקנות לכהן השורף אפר הפרה להוציא מלבן של צדוקים ולכן היו מטמאים אותו שיהיה טבול יום להוציא מלבן של צדוקים שאומרים שאין זה כשר בטבול יום. לא בכל דבר אמרו להוציא מלבן של צדוקים, הפנ'י שם אומר שדווקא במקום שהצדוקים מחמירים ונראים צדיקים יותר, שם צריך להוציא מלבן, ואמרנו כמעט בכל שנה, מה זה להוציא מלבן של צדוקים? סתם לעשות הפוך? אלא שהצדוקים אומר הרמב'ם (בהל' עבודת יוה'כ) הם אלו שכופרים בתורה ובמגידיה, בתושבע'פ שאומרים לא צריך רבנים, כך מגדירם הרמב'ם, האנשים האלה בד'כ לא מבטאים את הלך מחשבתם בריש גלי, בד'כ זה בגלוי, אבל חז'ל רצו שנדע להבחין בין תכלת לקרטי בין אור לחושך, לכן רבנן עשו דברים גבוליים כדי שאותם הצדוקים פתאום יתחילו לצעוק על חכמי ישראל, ומה שאנו מרוויחים בזה שהצלחנו להוציא מלבן את מה שהם מחביאים כל הזמן, עכשיו אנו יודעים עם מי יש לנו עסק. להוציא מלבן את כל הדברים הלא ישרים שיש לך, על ידי שמגרים אותם קצת.

מטמאת את הטהורים – האדם כגילוי ד'

אחד הדברים זה היה על הנושא הזה של פרה אדומה, מטמאה טהורים. אבל למה זה באמת ככה? למה ד' לא גילה טעם פרה רק למשה רבנו? למה צריך דווקא פרה אדומה כדי לטהר מטומאת מת? יש ביטוי באור החיים הקדוש, בפרש אחרי מות בפרק יח פס' ב' 'יבחר השכל אחרי הנשמה'. ז'א, שכל של האדם הוא חלק מהנשמה, הוא חלק מהצד הרוחני של האדם, ובהרבה מקומות בחז'ל השכל והנשמה משמשים כמילים נרדפות, הם הצדדים הרוחנים שבאדם. איך השכל והנשמה קשור לגוף, ויפח באפיו נשמת חיים. למה אדם הראשון חטא? ברגע שהקב'ה נתן לו את כח הבחירה, והשתמש בכח הבחירה, בשכל שיש לו, כדי לעבור על ציוויו של ד' – בזה חטא, שאז הבריאה השתנתה, שקודם לכן האדם היה ביטול גמור לקב'ה דבקות מוחלטת! רוממו את האדם לעבוד את הקב'ה גם עם עבודת השכל, ומכחה נתנה לו הבחירה, והאדם מעל וניתק את עצמו מכח הביטול אל הקב'ה, ומאז והלאה, הוא ירד מהמדרגה שלו והוא עובד רק כל דבר לפי ההבחנה של השכל.

בזמן שהנשמה מסתלקת, ולגוף אין את הקישור עם הנשמה, אז ההלכה אומרת שהגוף הזה שלא בטל לקב'ה וגם אין בו נשמה, אז ירדה טומאה לאדם, אבל כשלא היה המצב הזה אלא כשהיה המצב של ביטול גמור לקב'ה לא היתה טומאה בעולם, כאדם הראשון קודם החטא.

באה מצות פרה אדומה, שהיא כל כולה למעלה מהשכל, להראות לנו שבעצם הכח האמיתי שיש בתורה הוא לא נמדד רק לפי כח ההבנה השכלי של האדם, אלא הדברים שלמעלה מהשכל הם דברים הרבה יותר גדולים. ולכן דווקא פרה אדומה שאי אפשר להסביר אותה בשכל, היא זו שיכולה ומכחה אפשר להחזיר את החיבור של השכל של אדם לגוף היא מטהרת את האדם מהמצב הלא נורמלי שהוריד את עצמו אליו שהכל רק לפיה שכל האנושי, פרה אדומה אומרת לנו שזה לא כך, גם במקום שיש שכל, אבל הציווי שלנו הוא גבוה מעל גבוה.

בנפש החיים כותב, כל התורה כולה זה רוחניות זה אלוקות זה שהתורה ירדה לפרטים ואמרה לנו דינים של שור שנגח, אין הכוונה שרק זה מה שיש בתורה, הקב'ה הוריד את הדברים הכל כך עליונים ורוחניים לבשר ודם, לחיים שלנו פה עלי אדמות ולמקרים שלנו וכאילו הכל מצומצם לתוך המציאות הגשמית שאנו נמצאים בה פה בעולם. אבל אין זה משקף מבחינת האמת שזה התורה, התורה היא למעלה מן השכל ומכל המקרים האלה, ואפילו באותם הדברים שיש לנו טעמי מצות לפי חלק גדול מהראשונים אנו לא מקיימים אותם בגלל הטעמים, אלא בגלל שאנחנו באמת רוצים להיות בטלים לרצונו של מקום.

ועל ידי מי מצווה זו? ע'י משה. משה רבינו הוא הבשר ודם היחיד עלי אדמות, שכותב עליו המשך חכמה בהקדמה לספר שמות שממנו נטלה הבחירה, הוא היה ההתגלמות האמיתית של נזר הבריאה עלי אדמות, אצל משה רבינו לא היה שייך היכי תמצי שלא יעשה את המצות שלא על פי ציווי ד' בלבד, לכן באה פרה אדומה, התגלתה רק למשה רבינו, ולא לשום אדם אחר.

נקראת על שמו

אומר המהר'ל בגור אריה פה בפרשה, על מאמחז'ל (שהובא ברש'י עה'פ ויקחו אליך) לעולם נקראת על שם משה', אע'פ שלכאו' מצותה בסגן? אלא שמתי נחשב לאדם שהמצוה היא חלק ממנו, כשהאדם גם מבקש לדעת את הטעמים שלה, הוא לומד אותה, אז היא נהפכת לחלק ממנו הוא משתייך אליה, על זה אמרו חז'ל, אמת המידה היא לפי ההבנה של האדם, וכמ'ש בחז'ל: אין המצוה נקראת על שם גומרה – לא רק מי שמסיים אותה, 'לא גמירא לי', פירושו בחז'ל – לא סבירא לי, מי שמבין את הענין לפחות בבחינת 'אמרתי אחכמה', גם אם לא החכמנו עד הסוף.

זה מה שהתורה אומרת שפרשת פרה נקראת על שמו של משה, אע'פ שבפועל מי שעסק בה היה הסגן, אבל במצות פרה שטעמה ניתן רק למשה רבינו הוא היחידי שאפשר לומר שמצוה זו היא שלו מבחינת השייכות החבור השכלי למה שיש במצוה זו. אין כאן רק שבח למשה רבינו אלא מכאן לומדים לכל התורה כולה, זו צורת החבור זו צורת ההשתייכות. יש אנשים שאומרים: אני לא מתחבר, אבל אין מצוה להתחבר, זה לא תנאי, אלה שכך ראוי והגון. 

השפ'א כותב בפרשת עקב, איך התורה מצווה לפעמים את האדם - ואהבת? מה זו מצוה של ללחוץ על הכפתור ולאהוב? זה כמו שיש כאלה שכדי ללמוד סוגיא כמו שצריך, הם אומרים שיש כל מיני כללים וצריך לעשות ככה וככה, אבל אין זה כך, אלא כמו במוזיקה, שמי שרוצה לפתח את החוש המוזיקלי צריך לשמוע מנגינה נעימה בלי זיופים, ועל ידי כך הוא מפתח את החוש המוזיקלי וכך גם בלימוד, ככל שאתה דש בדברים אלו יותר אתה מפתח את זה יותר. אני לא נתקלתי באף אחד שיש לו הסבר רציונלי איך זה מתפתח.

וצריך לדעת שיש לא מעט בחורים בשנה הזאת ובשנים קודמות ובשנים שלפני זה שממש אפשר להצביע אליהם שהתקדמו בצורה כל כך מדהימה, ואי אפשר להצביע על הגורם לכך מבחינה שכלית, והם אפילו לא מרגישים כמה הם התקדמו. כולם רוצים להתחזק במידת הבטחון, איך עושים זאת? וודאי שצריך להתפלל, על הכל צריך להתפלל, אבל עצם ההתעסקות בנושא והקריאה על זה גם אם הוא לא מברר הכל עד הסוף, עצם ההתעסקות עם האדם הזה היא מכניסה את האדם למדרגה אחרת.

ובאסיפת רמי'ם אחרונה שהיתה לנו, דיברנו בין השאר, ואתם צריכים להתפלל על זה, שאנחנו רוצים לפתוח בית הוראה בישיבה, זה מאוד חשוב שאלה שעוסקים בהלכה יהיה להם 'שימוש', זה לא משחק ילדים, יש הרבה אנשים שיש להם שאלות.

וצריך גם לשים יותר דגש על עבודת ד' הפרטית שלנו, שאדם ילמד מה שצריך ללמוד לא בשביל רק להרגיש, אלא מבחינת האמת, שאדם יוכל לקדם את עצמו גם בעבודת ד' הפרטית. יש הרבה האנשים שטועים, שחושבים שהעיסוק בכתבי הרב וכל הזמן להתעסק רק עם כלל ישראל, רק זה מה שצריך, ושוכחים את עם ישראל עצמו, ויש כאלה שבאמת אומרים ככה, וזה תמיד מגיע מאלה שלא לומדים את זה בצורה טובה, אבל מי  שמתעסק בזה בצורה טובה יודע שלא שייך לעסוק בתורת הכלל אלא רק אם אדם משייף את עצמו תוך כדי זה, שכמה שהוא נהיה מרומם יותר הוא מבין את העניינים האלה, וממילא העיסוקים שלו והכיוונים שלו במשך החיים הרבה יותר אמיתיים מאשר סתם לבוא ולצטט שבעולם קטן מישהו כתב בשם הרב קוק כך וכך.

לעולם המצוה נקראת על שם משה, אומר המהר'ל בגור אריה ודרך החיים, מפני שהבין את טעמיה.

כח התורה מעל הכל

כתוב בספר רוח החיים בפרק א' של פרקי אבות, שפעם אחת ניגשה אישה אל הט'ז וביקשה שיתפלל עבור בנה החולה, ואמר שהוא נכנס לשיעור והשיעור יהיה לרפואת בנה. אומר ר' חיים מוולוז'ין, שזה נקרא תורה לשמה, שאנשים ידעו שהתורה פועלת על המציאות, זה נקרא תורה לשמה. ולא שאם אדם אומר שתורה זה לרפואת זה וזה זה גרוע, לא, זה חלק מהתורה לשמה התורה זה מעל הכל.

וכך כותב ספר העיקרים במאמר רביעי, מה היה החטא של משה רבינו במי מריבה, יש כאלו שאמרו שמפחדים לכתוב פרשנות על דבר זה, שכל הפירושים הרבים הוסיפו חטאים למשה רבינו עוד ועוד... אומר בעל ספר העיקרים שהקב'ה רצה להראות לעמ'י שהטבע כפוף תחת כפות רגלי הצדיקים. וזה דבר גדול מאוד מאוד, אור החיים כותב שבנ'י יצאו ממצרים לפני שירדו לחמישים שערי טומאה, אך אומר אור החיים הקדוש, שזה היה לפני מתן תורה אך אחרי מתן תורה אדם יכול לצאת גם מהשער החמישים אין גבול למה שאדם יכול לעשות באמצעות התורה. ולכן כותב אור החיים במקום אחר שרבי פנחס בן יאיר יכל לבקוע את המים בכח התורה, הנס הגדול שהיה במצרים לפני מתן תורה זה עולם אחר, שהעולם עם תורה הוא עולם אחר. וזה מה שהיה צריך משה להראות לעמ'י שהטבע כפוף לצדיקים, וזה היה ע'י הדבור לסלע ולא הכאתו.

באר חפרוה שרים

באר חפרוה שרים, השירה הכי קצרה בתורה, היא בפרשתנו. לא כמו שירת 'אז ישיר'. הפתיחה של השירות כן שווה, 'אז ישיר ישראל'. אך השירה הראשונה בים, היתה ע'י משה רבנו הוא אמר והם ענו, השירה השניה היתה בלי משה, עלי באר וגו', באר חפרוה שרים, אומר רש'י שהכוונה היא למשה ואהרון, וקודם לכן (פרק כ' א) כתב רש'י שהבאר היתה בזכות מרים.

מה ההבדל בין כרוה לבין חפרוה? זו סוגיא בב'ק, חפירה זו חפירה ראשונית שאדם עושה, כורה כתוב בב'ק 'כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור, להביא כורה אחר כורה', חפירה ראשונית נקראת חפירה, מה שבא אח'כ זה נקרא כורה. אומרת התורה, ההנהגה שיש לנו עכשיו לפני הכניסה לא'י היא תמיד תלווה אותנו, תמיד יש את נקודת ההתחלה, וצריך לזכור שמה שבא אחריה בא מכחה, מ'הבאר חפרוה', וההנהגה שיש לנו עכשיו כשנמצאים לפני הכניסה לא'י, באה מכח 'הבאר חפרוה שרים', ה'כרוה' זה להביא כורה אחרי כורה, שגם הכורה יש לו מעלה שהוא פתח מחדש את מה שסתמו, אבל לא לשכוח שהנקודה הראשונית התחילה ממשה ואהרן.

השירה הזו לא מוזכר בה משה רבינו, ועמד בה על כך ה'ספורנו' ועוד. וי'ל כי היה כאן מעבר מדור ראשון אל הדור שבה להמשיך את פועלו של משה רבינו, על כן בתחילה הוצרך לסמיכתו של משה, אז ישיר משה ובנ'י.ואילו כאן לאחר ארבעים שנה, של על סף כניסתם לא'י, הוקם דור חדש ממשיכיו של משה, וזה הודגש בתוכן השירה, 'באר חפרוה שרים' ופרש'י: משה ואהרן, כרוה נדיבי עם: כמ'ש בב'ק נ'א עה'פ 'כי יפתח או כי יכרה איש בור' להביא כורה אחר כורה, כרוה פירושו אלו הממשיכים מכח החפירה הראשונה ולא כיצירה עצמית ראשונית, אלא בהמשכיות, ושירה זו נאמרה לאחר ארבעים שנה, כדחז'ל על התורה, ולא נאמרה שירה זו קודם לכן, אלא עכשיו, כשמשנתו של משה רבינו נקבעה בליבם, והם כבר הפועל היוצא, הממשיכים את תורתו, עליהם להודות על זכייתם בתורה, שמשתמרת בהם, וע'כ בא הלשון 'כרוה נדיבי עם', הכונה כמ'ש הרמב'ם סוף שמיטה ויובל 'כל אשר נדבה רוחו לעמוד לפני השם לשרתו ולעמדו...' ע'ש.[ועיין שפ'א שנת תרל'ח].

התחלה והמשכה

כותב הרב במאמרי ראי'ה עמוד 296: 'בימים הראשונים נגלתה בכל תקפה בגדולים יחידים דוקא מפני זה שלא מצאה מקום להתפשט בהמון. ההמון לא הוכשר לקלוט בקרבו את האור, את כח הרוחניות של השכל הגדול, של החפץ הכביר, של המרץ הנשגב, ונדחף כולו ביחידים עושי ההיסתוריא. מפרק לפרק מתקופה לתקופה, הולך ההמון ומתכשר לקבל אל תוכו את אוצר הרוח, ונעשו היחידים בינונים, וההמון יותר מתעלה. זהו סוד ההתפתחות שבאנושיות... הנבואה היא אחת מהאוצרות של הגדלות האנושית, שדוקא העדר ההתפתחות של הדורות הראשונים ביחס לדורותינו, הוא הגורם היותר גדול להוסיף בקרבה יפעה גדולה. והשפעת המעלה היותר עליונה שבנבואה פגשה דור שלם בלתי מפותח שקבל אל תוכו את שפע האור של הנשמה באופן לטוש מאוד.... ונדע מה עוז וכביר הוא מגדל עוז שלנו, של הנבואה העליונה הזורחת בתורת משה איש האלקים , אשר החלה לרומם עם תועי לבב אשר לא ידעו דרכי ה' . עד אשר הרימתם למעלת עם חכם ונבון'.

ז'א, יש הרבה דברים שהקב'ה השפיע עלינו בעולם, ולנו לא היה את כלי הקיבול הגדול והנכון לקבל את כל מה שרצו להשפיע עלינו, אז היו יחידים שקבלו יותר, השאר עדיין היו כלי קיבול קטן. במשך הזמן העולם השתכלל בצורה הרוחנית שלו, ולכן גם ההמון יותר הוכשר לקבל את אותם הדברים שבדורות קודמים רק היחידים קבלו.

בפקנסי ראי'ה (א' ע'מ קכ'ה) הרב שואל ומוסיף, הרב שואל מדוע כתוב בשירת הים היו בשירה משה וישראל וכאן ישראל לבד, ואומר את אותו הרעיון: יש את האמונה בתורת משה ויש את האמונה בנבואה, התורה היא חידוש קומתו של קדושת ישראל וזה אי אפשר אלא רק על ידי משה רבנו, ואילו הנבואה היא רק החיזוק וההמשך של הבנין שהתשתית שלו קמה על ידי משה רבינו, כמו ההבדל בין קדושת מזבח שהוא קדושת הגוף לבין קדושת דמים, בדק הבית הוא רק לחזק את הבית שכבר בנו. ושירת ישראל בסוף הארבעים שנה במדבר היו באותה בחינה של בדק הבית.

ולכן בקריעת ים סוף שרו על הים, וכאן השירה היתה על הבאר, שיחס באר לים הוא כמו היחס של קדושת הגוף לקדושת בדק הבית, ולכן את הקדושה הזו יכלו ישראל לשאוב בכל דור מצד עצמם, לכן את שירת הים אמרו דווקא אחרי משה, ואילו שירת הבאר, 'עלי באר', שמורה על עליה וחיזוק שבכל דור ודור – שרו ישאל לבדם גם כן, שאז לא היו צריכים ליצור יש מאין כמו שמשה רבינו עשה, אלא רק להוסיף נדבך על מה שהיה בקריעת ים סוף ובמוסדות התורה.

זה מה שאומרת התורה בפרשת חוקת, 'כרו נדיבי עם' – זה על מרים, שלא היתה במדרגת משה ואהרן והיא הכורה, שכל דור יש לו את הכח לקחת ממה שעשו הקודמים שהיו, ולהמשיך לבנות משם. לא שחלילה לא צריך את משה רבינו, אלא שהאומה מכלילה בתוכה את הכוחות האלה. וכמו שהמדרש מבאר על פסוקים אלה שכמו ילד קטן בהתחלה צריך לכוון אותו לאן ללכת, אבל בשלב יותר מאוחר מגיע החינוך האמיתי, אתה נותן לו את המטווה שיוכל ללכת באמצעות הרגליים שלו.

הרב מדבר על אותו נושא בעין איה שבת חלק ב אות טז, שכמה שאדם מחבר את עצמו במשך הזמן לנקודת ההתחלה, לבאר חפרוה של שרים, משה ואהרן, אז יוכל להשקות מעצמו אח'כ מהבאר.

ממדבר מתנה

שבת שלום.

בסוף תפילת שמונה עשרה אנו אומרים: 'ונפשי כעפר לכל תהיה', ואח'כ  'פתח ליבי בתורתך'. זה לא שתי בקשות, אלא כמו שכתוב פה בשירה: 'וממדבר מתנה', כיון שאדם שם את עצמו כהפקר, מבטל את עצמו להקב'ה, מבטל את עצמו לתורה, מגיע לאיך שהיה צריך להיות האדם בזמן בריאת האדם, כשהוא שם את עצמו כהפקר, אומרת הגמרא בנדרים ועוד, הקב'ה נותן לו מצידו את התורה כמתנה. לכן משה רבנו שהיה הענו מכל אדם - לכן הוא זכה לקבל את התורה, לכן נקבעו הלכה כמו ב'ה בגלל שהיו ענוותנים יותר מאחרים. והחיד'א כותב שלכן בזמן הב'י היו אנשים שהיו גדולים ממנו, אבל ההלכה נקבעה כמותו מפני שהיה גדול מהם בענוה. וזה מה שכתוב ממדבר – מתנה. ולכן בתפילה הסמיכו את שני הדברים – ע'י ונפשי כעפר לכל תהיה, אז אוכל לעמוד לפני הקב'ה ולבקש פתח ליבי בתורתך. הביטול השלם אל רצונו של מקום- דרגה גבוהה יותר מעל עבודת השכל במידה מסויימת, הוא המפתח לתיקון הטומאה מהארץ, תיקון החטא הקדמון, והכנת הכלים ליצירה של תורה בתוכנו.