דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל

עדותו של תלמיד שנה ה' בישיבה

יום עברה

יום עברה היום ההוא, יום צרה ומצוקה, יום שואה ומשואה, יום חושך ואפילה, יום ענן וערפל. תמהו מתנינו וכשלו ברכינו עת נכנס הצורר הישמעאלי ימ"ש וטבח את חברינו הקדושים דורון מהרטה, יונדב הירשפלד, רועי רוט, יוחאי ליפשיץ, שגב פניאל אביחיל, אברהם דוד מוזס, יונתן יצחק אלדר ונריה כהן ד' יקום דמם. כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גיבורים, עושים באימה רצון קונם וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים. בני ציון היקרים איכה נחשבו לנבלי חרש מעשה ידי יוצר.

 בחדר השיעורים של הספריה

ליל ראש חודש אדר שני שהיה ליל שישי, ישבנו בחדר השיעורים של הספרייה וחיכינו למגיד השיעור הרב איתן שנדורפי. אני מלכתחילה חיכיתי מחוץ לספרייה בסמוך לה, מאחר שראיתי שהרב טרם הגיע. עמדתי ודיברתי עם יונדב הירשפלד, שמעון בלזם וצב"י קופמן. עבר לידי אחד משומעי השיעור ומשך אותי להכנס ולחכות לרב בפנים, שהרי כבר הייתה השעה שמונה ושלושים וחמש לערך. נפרדתי מחברי בטפיחה על השכם וחיבוק, ונכנסתי לחדר השיעורים.

לפתע נשמעים קולות נפץ. ירייה, צרור, ירייה. יריות ממשיכות זו אחר זו.

קולות נפץ ואימת מוות

זרם של בחורים הנכנסים לחדר השיעורים בריצה בהולה. סגרנו את הדלת, והצמדנו אליה את השולחן הכבד העומד במרכז החדר. כיבינו את האור. דפיקות חזקות בדלת. לפתוח או לא לפתוח. דפיקות עם צעקות של אימת מוות. פתחנו את הדלת ונכנסו שני בחורים. שכבנו על הרצפה בשקט. היריות לא פוסקות. צרור או שניים ושוב יריות. זה מתקרב אלינו. צעקות, גניחות.

 רק יריות פילחו את הדממה. היריות, שבאוזנינו נשמעו כמו פיצוצים, הלכו והתקרבו. מדי פעם דממה ולפעמים רחש של גניחות ותזוזה מעבר לדלת. מישהו מנסה לפתוח את הדלת, מרפה מהדלת וממשיך לירות במסדרון.

 ניסיתי לצלצל למשטרה

תוך כדי האירוע - אינני זוכר כעת מתי - ניסיתי לצלצל למשטרה, אך ללא הועיל - תפוס. צלצלתי למד"א ודיווחתי להם בלחישה על הנעשה, תוך כדי שיריות מפריעות את השיחה, וגם תנאי הדיבור הגרועים. אנחנו שוכבים בחושך ובשקט עד כמה שניתן לשמור, וממתינים לישועה. כך שכבנו עשרים דקות לפחות שהיו בעינינו כנצח נצחים, תוך כדי יריות סמוכות לדלת חדר השיעורים שנשמעו כאילו היו בתוך החדר.

 נתבשרנו שהמחבל ימ"ש חוסל

לאחר מכן נתבשרנו שהמחבל ימ"ש חוסל ונתבקשנו לפתוח את הדלת. ארך מעט זמן עד שהסכמנו, מפני שטרם האמנו כל כך למדבר אלינו. לבסוף פתחנו את הדלת והוציאו אותנו בריצה דרך הדלתות הצדדיות של הספרייה, הנעולות כל השנה ונפתחות בימים נוראים בלבד. רצנו-דילגנו בין שלוליות הדמים והבגדים המגואלים בדם קדושים ובזוית העין ראינו את הגויות המוטלות בחלל הספרייה כשבאויר ריח חזק של אבק שריפה.

 איסוף הידיעות על האירוע

לאחר שעניתי לשיחות טלפון מרובות... הלכתי למשרד הישיבה שם אספו את הידיעות על האירוע וענו לטלפונים של הורים רבים הדואגים לשלום בניהם שאינם עונים לטלפון... עבר הזמן ונתאחרה השעה, ועם הזמן אני שומע את שמות שלושת הנרצחים מהישיבה הגדולה, ושומע שישנם עוד חמישה מהישל"צ. צער כבד. אי אפשר לדעת איך תיראה הישיבה בימים הבאים...

 תפקדתי כמו שצריך

כאשר יצאתי ממקום התופת גיא הריגה של ממש, לא חשבתי כלל על מה שעברתי. שכן כל אותו הערב החזקתי כוח ולא נבהלתי, רק הייתי בצער גדול על הירצחם של חברי. כל אותו זמן שהיינו בספרייה תפקדתי כמו שצריך: צלצלתי למד"א, החזקתי את הדלת עם חברי וניסיתי לקרוא בלחישה לעוד חברים שיחזיקו גם הם, עניתי לטלפון של הרב שנדורפי, שלחתי הודעות לאימי ולחברי בניהו שנדורפי וגם לרב. כך שבהחלט הייתי די רגוע.

 אמנם, מייד כשהוציאו אותנו מהספרייה וראיתי כמה מן ההרוגים נזדעזעתי ונפשי נבהלה מאוד. אך תיכף התעשתתי וכבר כשהייתי ברחוב עניתי בקור רוח יחסי לשיחות הטלפון המרובות, גם כאשר היה צורך בעזרה במשרד הגעתי ויותר מאוחר הצעתי את עצמי לעזור בזיהוי הנרצחים, אלא שלבסוף לא היה צורך בכך.

 אתה יודע שמוזס נרצח

כל זה היה כך כל הערב ובתחילת הבוקר של יום שישי. אך אחר שהגעתי לישיבה, ועשיתי סיור בספרייה, ירדתי לחדר האוכל עם כולם תוך כדי שאני מתלבט לאיזו לוויה אלך, ואז ניגש אלי אחד מחברי ואמר לי: אתה יודע שמוזס נרצח, נו, זה החבר הצעיר שלך, אברהם דוד - אינני יכול לתאר במילים את התחושות שהציפו אותי, באותה העת.

 - אברהם דוד!! מה?! אברהם דוד? איך יתכן?? הלוא הוא כל כך צדיק! וגם כל כך צעיר! לא ייתכן! אינני מסוגל לתאר לעצמי אותו נרצח. המחבל הרג ללא רחם, אבל כשהוא הגיע לאברהם דוד לא יכול להיות שהוא המשיך, לא יכול להיות! מחשבות משונות רצות בראשי. אולי הוא כיוון אליו את הקלצ'ניקוב ואברהם דוד הרים את עיניו מהספר והסתכל עליו בפליאה, אולי הוא לא הבין מה קורה וחשב שבאים לשאול אותו איזו שאלה, אולי גם חייך את החיוך המתוק שלו עם העיניים הזורחות. ואחרי זה הוא ירה בו?! איך המחבל לא הוריד את הנשק במבוכה ולא היה מסוגל להמשיך? איך יתכן?! פשוט לא נתפס!! פשוט לא נתפס!

 למה דווקא הוא

שמטתי את הצלחת שזה עתה מילאתי ועליתי במהירות לחדר כשאני מנסה לעצור בעד אנחותי ההולכות וגוברות הולכות ותוכפות, עד שהגעתי לחדרי ונשכבתי על מיטתי ושם פרצתי בבכי מר וארוך שכמוהו לא בכיתי כפי הנדמה לי מעודי. לא אמרתי מילה, רק בכיתי ונאנחתי ובכיתי שוב ושוב ושוב. אהה! אברהם דוד! נער כל כך צדיק! כל כך מתוק! כל כך חכם ומאיר פנים! כל כך עדין! פשוט ילד טוב! ממש מלאך! כל כך למדן, כל כך מתמיד! איי. איי.

 למה דווקא הוא?! למה לא אני?? הלא אני גם הייתי שם! אני גם יכולתי להירצח! ודווקא הוא נרצח?! מילא אני, כמוני יש הרבה. אבל הוא היה כל כך מיוחד, כל כך נדיר. מילא אני לא מספיק צדיק, לא תמיד מתנהג כמו שצריך, עושה דברים שאחר כך צריך להתחרט עליהם. אבל הוא?! אם אני הייתי נרצח לא הייתה לי שום שאלה, אבל למה הוא?!!

 תחושות של מי שאיבד ידיד קרוב

וכך המשכתי במר רוחי, עד כדי שממש הצטערתי שבכלל יצאתי מהספרייה בחיים. לא הבנתי למה ה' הוציא אותי בחיים ואותו לא. לא הבנתי למה ה' הוציא אותי לראות שהוא לא בחיים. והשאלות ההן מכות בי ומהדהדות בי ללא הרף. לא שאני חושב שאלו שאלות של ממש, דרכי ה' נסתרות. הצור תמים פעלו. אבל אלו תחושות של מי שאיבד ידיד קרוב, וגם עבר את אותו האירוע שהיה כפשע או שניים בינו ובין המוות.

 מלאך המוות בפתח

המעניין הוא, כפי שכבר הזכרתי, שכשיצאתי מגיא הצלמוות - החדר החשוך בו שכבנו וחיכינו לראות עד כמה ניתנה רשות למשחית להשחית, ואם אנחנו כלולים בפקודתו - לא חשבתי כלל על מה שהיה ומה שעברתי, ורק למחרת, כששמעתי שאחד הנרצחים היה אברהם דוד... חזרתי להיזכר באותם רגעי אימה בהם הצורר ימ"ש התקרב לחדר החשוך בו התחבאנו, וליתר דיוק נזכר אני באותו רגע איום בו הוא ניסה לפתוח את הדךת. הידית יורדת ועולה, יורדת ועולה, הדלת מתנדנדת, מלאך המוות בפתח. ממש שולח ידו מן החור.

 מה נדבר ומה נצטדק

- מה נאמר, מה נדבר ומה נצטדק. האלהים מצא את עוון עבדיו. ואלו השמונה נסיכי אדם, קדושים כולם. נתבקשו ונזדמנו לעולם שכולו טוב, לעולם שכולו ארוך, יושבים ועטרות בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה. לכן אנשי לבב שמעו לי, חלילה לאל מרשע ושדי מעול. הבט משמים וראה מזבול קדשך ותפארתך איה קנאתך וגבורתך, המון מעיך ורחמיך אלי התאפקו. העל אלה תתאפק ה' ותחשה ותעננו עד מאד. השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם.