מרן הרב זצ"ל נולד בט"ז אלול תרכ"ה בעיירה גרייוה שבליטא. אגדות רבות מסופרות על ימי ילדותו. כיפה היתה לו כילד הרך רקומה משי, וכיפה זו שהיתה חביבה עליו מאד, נזהר הוא שלא תשמוט חלילה מראשו, ובלילה כאשר בשנתו נפלה הכיפה מעל ראשו היה מקיץ מיד וחובש אותה על ראשו.
בגיל שלש הובא לחדר ללמוד "אלף בית" והנה בתחילת הלימוד פרץ הילד בבכי כששואלים אותו מדוע אתה בוכה? הוא עונה: אני רוצה ללמוד בספרים גדולים כאבא, והוא רץ לארון הספרים, מוציא גמרא מן הארון ואומר: בספרים כאלה אני רוצה ללמוד... ורק כשהסבירו לו שאך על ידי לימוד האותיות הקטנות יוכל ללמוד בספרים גדולים, הצליחו להרגיע את הילד.
כבר בשנות חייו הראשונות הוא מגלה אהבה לארץ ישראל, וכשהילדים יוצאים ב"הפסקה" לשחק בחצר, הוא מעמיד אותם בטורים, כשתרמילם על שכמם, והוא צועד בראשם ושואל בקול: לאן אנו צועדים? ויחד עמם משיב במקהלה: לארץ ישאל!
לאחר שחגג הילד את חגיגת הבר מצווה שלו, נסע ללמוד תורה אצל רבי אליעזר דון יחיא רב העיירה לוצין. כאן החל הנער לגלות התמדה מופלאה, יום אחד החליט ששני לילות בשבוע יהיה ער כל הלילה ויעסוק בתורה עד עלות השחר. חיפש ומצא חבר שילמד איתו בלילות אלו, ובאחד הלילות, בשעה מאוחרת, פונה הנער אברהם יצחק לחברו ואומר לו בקול חרישי: " הידעת? יתכן כי שנינו בלבד מקיימים עתה - בלימוד התורה שלנו, את כל העולם כולו... אולי דברי התורה שלנו - שני ילדים קטנים, מכריעים את כל המאזניים של העולם לזכות..."
בשלשת שבועות של "בין המצרים" היו סוגרים שני החברים את הגמרות בחצות הלילה, חולצים את נעליהם ועורכים "תיקון חצות". אברהם יצחק היה נותן קולו בבכי ומוריד דמעות על חורבן בית המקדש והגלות מארץ ישראל כה גדולים היו כבר אז געגועיו לארץ ישראל ולגאולה השלימה...
העילוי מגרייוה, כפי שנודע, למד אצל הגאון ר' ראובן מדווינסק וממנו קיבל יסודות של ישרות הלימוד שהיוו אחד מסימני מדרכי לימודו של מרן הרב במשך כל חייו.
כאשר עבר ללמוד בישיבת וולוז'ין המפורסמת, הצטיין גם בלמדנות עמוקה וגם בצדקות טהורה וראש הישיבה, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין זצ"ל - הנצי"ב מוולוז'ין, שהתלמיד הצעיר היה דבוק בו, אמר עליו: זה שנים רבות לא ראתה וולוז'ין בחור כזה".
בוולוז'ין שקד על לימודיו במשך שמונה עשרה שעות ביממה ומידי יום ביומו היה לומד בעיון עשרות דפי גמרא עם מפרשים ופוסקים. בדקו אחריו ומצאו שעל המנורה שלאורה הוא למד בלילות היה כתוב: "שויתי ה' לנגדי תמיד".
לשון העברית - לשון הקודש, חביבה היתה עליו ביותר. בלשון זו הוא לומד תורה ומשוחח בשבתות ומועדי ישראל. נוהג היה לומר אז: " השיחה בשפת הקודש. ובודאי כשלומדים בה תורה, מסוגלת היא לקדש את הנשמה."
אחרי שנה וחצי של לימודים בישיבת וולוזי'ן - לימודים שהטביעו חותמם על אישיותו - הוא נישא לבתו של הגאון האדר"ת, רבי אליהו דוד רבינוביץ- תאומים, רבה של העיר הגדולה פוניבז' שבליטא, מי שעתיד להיות רבה מיר ולאחר מכן, כיהן כרבה של עיה"ק ירושלים. הוא קבע לו שעת לימוד עם חותנו. שעה זו התחילה כל יום בעלות השחר וכך, עטוף בטלית ומוכתר בתפילין, היה שקוע בלימוד עם חותנו הגדול ופעמים רבות הייתה באה הרבנית להזכירם כי הגיע זמנה של תפילת שחרית.
הרב היה דבוק בחמיו, ולאחר פטירתו של הגאון האדר"ת בירושלים, הרב, שכבר היה רבה של יפו והמושבות כתב ספר "אדר היקר", ובו פרקי זכרון ורעיונות לתולדות חותנו.
למרות שלא חפץ במשרת רבנות הרי שבהשפעת בעל ה"חפץ חיים" זצ"ל קיבל בשנת תרמ"ח את משרת הרבנות בעיר זיימל (בהיותו בן עשרים ושלש) ושבע שנים כיהן שם כרב. בעיר זו החל לכתוב את ספרו "עין אי"ה" על אגדות חז"ל וכן את ספרו "חבש פאר" על דקדוק קיום מצות תפילין. הרב גם כיתת רגליו ממקום למקום לזכות את הרבים בקיום מצוה זו כהלכתה. הוא גם הוציא כתב עת תורני בשם עיטורי סופרים, ובו חידושי תורה של גדולי הזמן.
בשנת תרנ"ה בהיותו בן שלושים נתקבל למשרת הרבנות של העיר בויסק. בתפקיד זה מילא את מקומו של הגאון המקובל רבי מרדכי אלישברג זצ"ל, מראשוני חובבי ציון. בעיר זו כתב את מסתו הגדולה "תעודת ישראל ולאומיותו " בה רואים כבר את קו מחשבתו אודות ארץ ישראל, עם ישראל ומהות לאומיותו הנובעת מתורת ישראל.
געגועיו וחיבתו לארץ ישראל היו כה גדולים עד שכאשר הציעו לו לקבל את עטרת רבה של יפו הסכים מיד וזאת למרות הפצרותיהם של אנשי קהילת בויסק שלא יעזבם.
לאחר פרידה מרגשת מיהודי בויסק יצא לא"י וביום כ"ח אייר תרס"ד הגיע ליפו והתקבל בהתלהבות ע"י הציבור ומנהיגיו, מיד לאחר בואו עלה לירושלים ביקר בכותל המערבי ודרש בבית הכנסת "החורבה" בפני גדולי ירושלים וחכמיה.
" הרב מיפו" - זה היה כינויו אז, החל להתפרסם בארץ ישראל. הוא עבר ממושבה למושבה, נשא דברים על תורת ישראל וארץ ישראל וחימם את לבבות המתישבים. הוא גם עמד בראש "מסע התשובה" המפורסם שערכו אז רבני הישוב הישן בישובי הארץ, ופעלו רבות למען הכשרות, שמירת השבת ולימוד תורה לילדי ישראל. כאשר נשאל מדוע הוא אוהב ומקרב גם כאלו שהתרחקו משמירת תורה ומצוות השיב " מוטב שאכשל באהבת חינם, מאשר שאכשל חלילה בשנאת חינם. בית המקדש חרב בעוון שנאת חינם והוא יבנה רק כאשר נלמד לאהוב איש את רעהו אהבת חינם..."
הרב קוק זצ"ל היה ראש הפוסקים בכל השאלות הנוגעות למצוות התלויות בארץ שתעוררו אז. ועליו סמכו כל גדולי ירושלים את ידיהם וקבלו את פסיקותיו והכרעותיו. כאן הוא כתב את ספרו הידוע "שבת הארץ" בעיניני שמיטה והיתר המכירה שהיתה נהוגה מכבר לצורך הצלת הישוב.
כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה בשנת תרע"ד שהה באירופה וזאת לאחר שהוזמן להשתתף בועידת היסוד של "אגודת ישראל" בגרמניה, בעת המלחמה שהה בעיר ס"ט גאלן בשוויץ הקדיש מזמנו ליהודי העיר ולארגון סיוע כלכלי ליהודי א"י כאשר ראה שאינו יכול לחזור לארץ ישראל הסכים לשמש כרב קהלת "מחזיקי הדת" בלונדון. הימים ימי הצהרת בלפור על זכות היהודים לבית לאומי בארץ ישראל והרב קוק חוזה את "האורות החדשים המתנוצצים"... אורות הגאולה הקרבה ובאה. אגב, הרב קוק פועל אז בלונדון בצורה נמרצת למען הצהרת בלפור שהוא ראה בה "ראשית הצעד של צמיחת קרן ישועת ישראל" (אגרות הראי"ה ג' עמ' ק"ל).
בלונדון הוא קיבל הזמנה ודרישה מכל מוסדות התורה והחסד מירושלים לכהן כרבה של ירושלים ולאחר היסוסים ולבטים הגיע שוב לארץ ישראל בשנת תרע"ט - הפעם כרבה של ירושלים.
שש עשרה שנה ישב מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק בירושלים והוא מצליח להגשים את חלומו- ליסד בירושלים "ישיבה גדולה" - הישיבה המרכזית העולמית "מרכז הרב". בישיבה למדו בשפה העברית ובסגנון ארץ ישראל מיוחד על פי הכוונתו של הרב קוק זצ"ל, כאשר מייחד אותה מלבד הגדלות בכל הש"ס ופוסקים גם היחס המיוחד לארץ ישראל ולמחשבת היהדות. בשעת פתיחת הישיבה נשא הרב את דרשתו הידועה כ"הרצאת הרב" בענין היצירה התורנית הרוחנית שנדרשת בימים של שיבת ציון. לצורך חינוך וגידול תלמידי הישיבה הקים הרב קוק זצ"ל סביבו צוות ראשי ישיבה של גדולי תורה ויראה, כשבלטו ביניהם הגרי"מ חרל"פ זצ"ל, הגרא"א הכהן בורנשטיין, הידוע בכינוי הגאון מטווריק זצ"ל, בנו יחידו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, הרב הנזיר ועוד.
על אף טרדותיו המרובים בעניני ציבור, הצליח הרב קוק להקדיש כוחות רבים לישיבה ולנעשה בו. שיעוריו ההלכתיים והמחשבתיים היו שם דבר. וגדולי ירושלים היו באים לשמוע את "שיעורי פתיחה" של הרב קוק בתחילת כל זמן. בשיעור זה היה הרב עומד על עיקר ענינו של המסכת, כשהוא משזר הלכה ואגדה המקיפים את המסכת כולה, בבלי וירושלמי, לכלל חטיבה אחת.
הישיבה הפכה להיות אבן שואבת לחשובי התלמידים שבאו מאירופה וישיבותיה לארץ ישראל. ביניהם נזכיר את הגר"ש ישראלי זצ"ל, שעתיד היה להיות מראשי ישיבת מרכז הרב, והגר"י גרשוני שליט"א, מגדולי למדני הדור.
בשנת תרפ"א הצליח מרן הרב להגשים את משימתו השניה: הקמת הרבנות הראשית לארץ ישראל כשהוא עומד בראש הרבנות כרב ראשי לישראל או בכינוי שהיה מקובל אז: ראש הרבנים בארץ ישראל.
בתפקיד רב ראשי לישראל התגלתה מנהיגותו הן בתגובה תקיפה כלפי השלטונות על פרעות שעשו ערבים ביהודים והן בהגנה וסיוע לעולים במסירות לארץ ישראל, בימים בהם השלטון הבריטי אסר על עליה זו. זכורה במיוחד עדותו בענין הכותל המערבי ומקום המקדש, וכן פעילותו ועמדתו התקיפה בפרשת רצח אלוזורוב כשהרב קבע שלא יתכן לומר שיד יהודי היה במעל. היה זה הרב קוק שהצליח להודיע לעולם על הטבח הנורא בחברון, כשהמנדט הבריטי ניתק את התקשורת מהארץ, כדי לכסות על האסון. הוא עמד בראש אסיפות למען יהודי רוסיה, ובמאמצים אישיים גדולים זכה להוציא רבנים רבים מהארץ הסובייטית.
כן המשיך הרב בפעילותו העניפה להקרב לב ישראל לאביהם שבשמים. הוא פעל הרבה מאד בעניני השבת בישוב. יש לציין שבביקורו האחרון בתל-אביב, אור לט"ו אדר ראשון תרצ"ה, היה לרגל פתיחת חודש תעמולה למען השבת. ובו הודיע מ"מ ראש היריה מר רוקח: "נעים לי מאד לנאום כאן לפני אספת עם רבתי זו ולוהדיע לכם על החלטת עירית תל-אביב לאזרח נכבד של תל אביב. זאת הפעם הראשונה בתולדות תל-אביב ששאנו נותנים כבוד זה לב"כ היהדות הדתית והתורנית, וזה לא במקרה שהכבוד הגדול הזה נפל בחלקו של רבנו הגאון שליט"א. הוא התחיל עבודתו הקדושה עוד ביפו טרם שנוצרה תל-אביב. ורק כשתל-אביב כבר התחילה את חייה הצעירים מסרנו את רבנו הגאון למקומו המכובד מאד בירושלים, עכשיו לרגלי יובלו השבעים אנו זוכים לתת אותו בין אזרחי תל-אביב ... ". (מתוך שערי ציון חוברת ד'-ו', תרצ"ה)
בדיקת העיתונות ומסמכים מאותם ימים מגלה שלא היה מאורע דתי מרכזי בכל רחבי ארץ ישראל שלא נטל בו הרב חלק. הוא הופיע ונאם בפתיחת ישיבות בכל רחבי הארץ, כמו הנחת אבן יסוד לישיבת נהברדוק בבני ברק [שם התמונה המפורסמת שהחזון איש עומד בזמן נאומו של הרב], בשעת העברת ישיבת חברון לירושלים לאחר הפרעות, הוא שימש כנשיא ישיבת עץ-חיים בירושלים.
פרט מעניין המעיד על גודל הענווה שלו, גם כאשר נבחר למשרה הרמה: הרב הראשי, הדפיס בראש נייר המכתבים שלו: "הרב קוק עבד לעם קדוש על אדמת הקודש" והוא היה חותם: "אני הקטן אברהם יצחק".
הרב המשיך בעבודת הקודש עד לרגעיו האחרונים. כשכבר שכב על ערס דוי, הרב ניסח מכתב לרבני ארצות הברית בו הוא מביע התנגדות חריפה לכל שינוי של סדרי הקידושין והנישואין כפי שהוצע על ידי רבנים ריפורמים.
נשמתו הטהורה יצאה ב"אחד" ביום ג' אלול לקראת שקיעת החמה, כשמסביב מיטתו גדולי ירושלים ומחוץ לחדרו כל תלמידי הישיבה שקראו וזעקו "ה' הוא אלוקים" בשעת יציאת הנשמה (תיאור מימיו האחרונים ניתן למצוא בארכיב)
בין כתביו הרבים נזכיר את הספרים הבאים: "עין אי"ה על אגדות חז"ל, "חבש פאר" על הנחת תפילין כהלכתם, "שבת הארץ" על הלכות שמיטה והיתר המכירה, ספרי השו"ת (שאלות ותשובות בהלכה) "משפט כהן" (בעיקר על מצוות התלויות בארץ) "דעת כהן" (על "יורה דעה") "עזרת כהן" (על "אבן העזר") חיבור גדול על הש"ס "הלכה ברורה" - שיטות הפוסקים ומקורותיהם בתלמוד, פירוש גדול על הסידור " עולת ראיה" בו רואים כבר קוים בדרך הגותו המיוחדת כמו גם בחוברות " עקבי הצאן" "ערפילי טוהר", ו"אורות". אחרי פטירתו יצאו ספריו: "חזון הגאולה", "אורות התורה", "אורות ישראל", "מוסר אביך", "אורות התשובה", "אורות הקודש" (שערך תלמידו רבי דוד הכהן "הנזיר") ו"אגרות הראי"ה. נציין כי רבים מכתביו עדיין לא נדפסו.